ספרי ילדים: הקלאסיקה החתרנית שתרתק גם את דור הפייסבוק - ילדים - הארץ

ספרי ילדים: הקלאסיקה החתרנית שתרתק גם את דור הפייסבוק

"נשים קטנות" נמנה עם מספר תרגומים מחודשים לספרים קלאסיים לילדים ונוער. האם הספרים שההורים גדלו עליהם רלוונטיים גם היום? רונית רוקאס חושבת שכן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט מצטרף אל כמה וכמה תרגומים חדשים לספרים קלאסיים לילדים ונוער, שיצאו כאן בשנה האחרונה. ביניהם, "משפחת המומינים" של טובה ינסון (הוצאת כתר), "הבית בקרן פו" של מילן (הוצאת כנרת), וסדרת התרגומים של הוצאת אוקיינוס ומודן הכוללת, בין השאר, את "ילדי המים" של צ´רלס קינגסלי, "טרזן בן הקופים" של אדגר רייס בארוז ו"אוליבר טוויסט" של צ'רלס דיקנס. אפשר לשער כי ההחלטה לתרגם רק ספרים קלאסיים מוכרים, שכבר זכו לכמה תרגומים קודמים, נובעת בראש וראשונה משיקולים מו"ליים מסחריים. אחרת היינו אולי זוכים לתרגומים של ספרים קלאסיים שאינם מוכרים כאן באותה המידה, כמו The Little White Horse" " של Elizabeth Goudge  מ-1946 ורבים אחרים. אולם נדמה כי המחשבה היא שמה שהיה מוכר להורים מילדותם בוודאי יגרום להם לנסות לשכנע את ילדיהם לקרוא את הספר בעצמם. המקרה של "נשים קטנות" מעט שונה, משום שנראה כי המהדורה החדשה, בתרגומה של שרון פרמינגר (הוצאת ידיעות ספרים), על שני הכרכים שצורפו להם יחדיו, כמעט מדלגת על הנערות של היום ופונה ישירות אל האמהות שלהן, שאולי תתעורר בהן הנוסטלגיה אל הספר שקראו בילדותן.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» האם נמצאה המחליפה של בילבי?» יצירת אמנות נדירה שחובה לקרוא עם הילדים» הקלאסיקה שאתם חייבים לילדים שלכם» ספרי הילדים שיעשו לכם את החורף

וזו אולי השאלה שצריך לשאול: האם "נשים קטנות", בתרגום המעודכן-מדי לעתים (ג'ו מדברת בסלנג, אבל איך השתרבב לשם "כיף", ועוד עם מרכאות?), יכול בכלל לעניין את נערות הפייסבוק של היום? אני חושבת שכן. אותה החדווה שהתעוררה אז יכולה להתעורר גם היום, בזכות יכולת הסיפור של אלקוט, ההתמקדות במשפחה של נשים בלבד – בחלק הראשון האב במלחמה, בחלק השני רוחו השליטה שורה מעל, אבל בפועל הוא כמעט מודר מן ההתרחשויות - וכמובן כל אותה רומנטיקה, ובעיקר דמויותיהם של השניים, ג'ו ולורי. וזו אולי ההפתעה הגדולה ביותר של קריאה עכשווית בספר הזה: למרות ההטפות הדתיות המעיקות, הפוריטאניות הוויקטוריאנית וההטפה החוזרת ונשנית לאיפוק וריסון, שתי הדמויות האלה עדיין חיות, ונדמה כי בניגוד לכל השאר לא נכנסו כלל לנפטלין ולכן גם לא נזקקו לצאת ממנו.

קסמו של לורי - חתיך, עשיר ובעל חוש הומור - שריר וקיים גם היום. ולמרות זאת, הוא ממשיך לעמוד בצלה של ג'ו, הדמות האחת שבזכותה כדאי כל כך לקרוא את הספר הזה. באופן מוזר, גם היום נדיר למצוא בספרות הנוער דמויות של נשים כה עצמאיות, סוערות ועיקשות, ובעצם פמיניסטיות, כמו ג'ו. עקשותה ושונותה היו לא רק חריגים לזמנה (הספר ראה אור ב-1868), הם גם יוצאי דופן היום. חמת הזעם שלה, לא רק בגיל הילדות כשזה עדיין נסלח, המחשבה העצמאית, חיבה לכל תחום שמשויך מגדרית לבנים וסלידה מכל מה שמחויב מהמגדר שלה עצמה – חוץ מתפירה, משום מה – ובעיקר חוסר הריסון הפנימי הזה, והנטייה לומר כל מה שעולה בדעתה, בלי התחשבות במוסכמות, שהיו נוקשות פי כמה מאלה של היום וגם נכפו על הנשים בצורה דורסנית הרבה יותר. כל אלה נראים רעננים ומושכים גם בקריאה עכשווית.

לכל אורכו של הרומן ג'ו מנסה לכפות על עצמה ריסון מן הזן הקשה והמדכא ביותר, בסיועה של הסוכנת הנשית האידיאלית של הסיפור – האם, גברת מארץ'. הנה כך זה נראה: "'הכל בגלל האופי הנורא שלי! אני מנסה לתקן אותו, וכל פעם נדמה לי שהצלחתי, ואז הוא פורץ שוב, גרוע עוד יותר. אוי, אמא, מה אני אעשה? מה אני אעשה?' קראה ג'ו המסכנה בייאוש. 'תתפללי ותעמדי על המשמר, אהובתי. אל תפסיקי לנסות, ולעולם אל תחשבי שלא תצליחי להתגבר על חולשתך', אמרה גברת מארץ". בסופו של הסיפור ההטפה הזאת מצליחה. אחרי שנלחמה על עצמאותה, התעקשה לא להתחתן, ונאבקה להמשיך לכתוב, פתאום קורה משהו נורא: ג'ו דוחה את לורי, ובמקומו מתאהבת משום מה בפרופסור בר, גרמני מבוגר, בעל הופעה מוזנחת, גם אם טוב לב. השניים מתחתנים, וגרוע מכך – ג'ו זונחת את הכתיבה, זו שהיא נלחמה עליה מאז נערותה, ופותחת בית ספר לבנים. איך זה קרה? באחרית הדבר המעניינת שלה מסבירה רינת פרימו כי לואיזה מיי אלקוט, שפירסמה את "נשים קטנות" כספר חניכה לנערות במחצית השנייה של המאה ה-19, לא יכלה לבחור בשביל ג'ו חיים של אמנית חסרת משפחה. אולם כדי שגם הקוראות ירגישו בוויתור הכואב הזה, היא גרמה לה לסרב להצעת הנישואים של לורי – הרי כמה נורא זה יכול להיות, אם היתה מתחתנת עם בחור כזה. הוויתור עליו והבחירה בפרופסור הם, למעשה, המחיר שג'ו משלמת, וזו גם דרכה של הסופרת לומר כי האושר הזה – ילדים, משפחה, בעל – אולי אינו כה מושלם. 

"נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות אחרונות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ