איך לגרום לבני נוער לקרוא? - ילדים - הארץ

איך לגרום לבני נוער לקרוא?

שעות מחשב תמורת קריאה, ספרים קצרים ומחקר חדש שמראה שלבנים אין סבלנות לקרוא אחרי עמוד 100 - רונית רוקאס מחפשת שיטה לעידוד קריאה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עד לפני כשנתיים אמרתי: הבן שלי קורא. אחר כך הייתי נאלצת להוסיף: אבל הבת לא. היום גם זה לא מדויק: הוא הפסיק לקרוא את ספרי הפנטזיה שלו כמעט לגמרי והתמכר למשחקי פנטזיה במחשב; היא מתרצה לפעמים ומסכימה לקרוא ספר שמספר לה משהו על אהבה. פעם קראתי שההורים, בעצם קריאתם, מעודדים את ילדיהם לקרוא. קראתי גם שבתים מלאים בספרים אמורים לעורר אותם לקרוא. אבל לי דווקא נדמה שהעובדה שיש אצלנו ספרים בכל פינה וקריאה היא הפעילות המועדפת על אבא ואמא דווקא יצרה אצלם מין רתיעה. אי אפשר להאשים אפילו את הטלוויזיה. שני הילדים, שניהם בשלבים שונים של גיל ההתבגרות, דווקא די זנחו אותה, ורוב הזמן המכשיר היחיד בבית חשוך ומיותם, אבל מחשבים מרצדים כאן בכל חדר. הם התחליף האולטימטיבי לכל - לטלוויזיה, לספרים ולפעמים, אם צריך, גם לחיי חברה.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» המלצות לספרי ילדים בשבוע הספר» "אבל הילד אהב את זה" - על טעמם של ילדים» ספרי הילדים האהובים: לקרוא מחדש את לאה גולדברג

אולי התיאור הכללי הזה של המשפחה שלנו מעיד רק עלינו, אבל בדבר אחד קשה לי להניח שיש מקום לטעות: לא רק אצלנו הקריאה נהפכה לזירת מאבק או חיכוך או ייאוש, תלוי ביום ובמצב הרוח. ספרי נוער אולי נמכרים יותר בחנויות, כי רבים מאתנו קונים הרבה יותר ספרים מבעבר (ולמה לא, אם ספר עולה רק 33 שקלים), אבל ללא מחקרים עדכניים יהיה קשה לשכנע מישהו שהם גם קוראים יותר מפעם. 

אכן, מעולם לא יצאו כל כך הרבה ספרי נוער - המו"לים הישראלים גילו את השוק הזה בעקבות האמריקאים, אבל לגמרי לא בטוח שהם לא יגלו בקרוב שכאן זה לא אמריקה והשוק שלנו קצת יותר מוגבל ומצומצם. בשלב הזה אני בהחלט משתדלת לשכוח מה הם בוחרים מתוך המגוון הזה, כשהם כבר נדרשים לקריאה. ספרי ערפדים רומנטיים עם גישה ריאקציונרית לנשים, דיסטופיות רצחניות כמו סדרת "משחקי הרעב" של סוזן קולינס, ואפילו סתם ספרים מטופשים ומזויפים כמו סדרת "יומני הסודי ביותר" של ג'ים בנטון. הכל הולך כל עוד אפשר תמיד להתנחם בעובדה שגם אני קראתי פעם דנידין וחסמבה וקופיקו והספר האהוב עלי בכיתה ד' היה "אורי" של אסתר שטרייט וורצל.

אבל בסופו של דבר נדמה לי שזו נחמת שוטים. לא ספרי הערפדים, הדיסטופיות הרצחניות ויומני החנונים, שהם קוראים רק לפעמים, יהפכו אותם לאנשים קוראים באמת. אז מה כן? מישל סקאמן, אמא ממונטריאול, לא היתה מרוצה מכך ששני הבנים שלה, בני שמונה ותשע, כמעט לא קראו והעדיפו לבלות מול המחשב. ב-2009 היא  ובעלה המציאו שיטה, שלפיה הילדים מרוויחים שעות טלוויזיה ומחשב על כל זמן קריאה: דקת טלוויזיה בתמורה לדקה של קריאה. באתר של השניים הם מציעים אופני חישוב ושיטות תגמול, שהצליחו לשעשע אותי מאוד. בתמורה למאה דקות קריאה יוכל הילד לקבל חמש דקות של דגדוגים עם אבא, 250 דקות קריאה כבר שוות משחק שלם עם אמא ואבא ו-500 דקות ראויות למסיבת פיג'מות עם חברים. אחרי שמפסיקים להשתעשע, איכשהו נדמה לי שהשיטה הזאת מצליחה בעיקר להעציב.

רוצים מחשב? תקראו (צילום: אילוסטרציה)

הצרה היא שמה שלא הצלחנו כשהם בני שמונה או תשע, סביר להניח שיהיה עוד יותר מסובך לפתור כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות. באחרונה התפרסם באתר הבי-בי-סי מחקר שקבע שלבנים בגיל חטיבת הביניים אין סבלנות לקרוא ספר העולה על 100 עמודים. במחקר השתתפו 500 מורים לאנגלית ברחבי בריטניה, ורובם טענו כי יותר ממחצית (57%) התלמידים בכיתות ז'-ט' כמעט שאינם קוראים; מתוכם הגיע שיעור הבנים ל-60% לעומת 40% מהבנות. עוד התגלה כי לאורך הספר יש השפעה מכרעת על הקריאה שלהם: רוב הבנים מאבדים, כאמור, עניין אחרי מאה עמודים, ורבע מהם משתעממים אחרי עמודים ספורים בלבד.

המחקר התפרסם לרגל השקת סדרת הספרים "Heroes", המיועדת בעיקר לבנים בגילים אלה והמאפיין העיקרי שלה הוא מספר העמודים הצנוע. הסדרה נכתבה על ידי סופרים שונים, ובהם כריס פריסטלי ודייוויד גראנט. העורך שלה הוא סופר בעצמו, פרנק קוטרל-בויס, ועניינה רוחות, מפלצות ובאופן כללי הרבה מתים. כל המתים האלה התגייסו כדי לעודד את הבנים לקרוא כמעט בכל מחיר, כי כפי שיוצרי הסדרה חזרו והזכירו: ארגון אונסקו של האו"ם קבע כי הגורם העיקרי שיכול לחזות הצלחה עתידית בבית הספר הוא אם הילד קורא להנאתו או לא. הקביעה הזאת אינה חדשה. כבר שנים הגישה הרווחת היא שאוריינות לשונית קשורה להישגים לימודיים, מעורבות בתהליכים דמוקרטיים והגשמה עצמית. אבל אולי עצם אזכורה המחודש עשוי להבהיל אותנו עוד קצת

הבהלה אמורה לגרום לנו אולי לשכוח מספרים עבי כרס וקלאסיקות, ולהתחיל לנסות להלעיט את המתבגרים בספרי ערפדים בני מאה עמודים. לא יותר. אבל האם זה באמת יעזור? עם כל הכבוד, את קופיקו קראנו בגיל הרבה יותר צעיר, לא בגיל ההתבגרות, שבו כבר ניסינו לקרוא ספרות מורכבת יותר. אז מה זה באמת יועיל אם המתבגרים יתעמקו בספרים חסרי כל ערך. זה יגרום להם לקרוא את המינגווי או גרוסמן יותר מאוחר? איכשהו, זו נראית לי אשליה. אשליה שצבועה בדם של ערפדים. בסופו של דבר, נדמה לי שתחילתו של הפתרון טמון ברגש - לא בלחץ, לא בכעס ובייאוש, אלא באפשרות להעביר להם משהו מן ההנאה שאנחנו מרגישים בעת הקריאה. כפי שאמר בעצמו קוטרל-בויס, עורך הסדרה הקצרה לנוער: "הנאה אי אפשר ללמד, אפשר רק לחלוק".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ