ילדות בזבל: למה אלון עידן הפסיק לאכול ארוחת בוקר - ילדים - הארץ

ילדות בזבל: למה אלון עידן הפסיק לאכול ארוחת בוקר

חטיפים, גלידות ופירות שהגיעו מהמזבלה לא הרתיעו את אלון עידן. אבל שקיות ניילון עם הכיתוב "אוכל לכלבים" כבר היו יותר מדי

אלון עידן, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלון עידן, עכבר העיר

1. אני לא אוכל בבוקר כי אבא שלי היה נהג טרקטור. ופעם, לפני 30 שנה בערך, הוא היה מפנה עם הטרקטור זבל במזבלה של חולון. הוא היה מתעורר כל יום בארבע וחצי בבוקר, אוסף את סבא שלי, ושניהם היו נוסעים לדיונות חול ענקיות, שהיום אפשר לזהות אותן בקלות: בנייני ענק מונחים מעליהן כמו כדי לשמר את זכרן. במזבלה הזאת היה שלד של אוטובוס ישן, זה היה המשרד. היו בו הרבה זבובים וחלודה, וגם חלונות קטנים של אוטובוס. מחוץ לאוטובוס היה בעיקר זבל, המון זבל, אבל גם לא מעט חול, שבעזרתו אבא שלי אמור היה לכסות את מה שבני האדם כבר לא משתוקקים אליו יותר. זה לא היה מקום לילדים, כמובן שזה לא היה מקום לילדים. אבל הילדים – האחים שלי ואני – אהבנו ללכת לשם, למזבלה הזאת, להררי החול עם הריח המסריח, שלאט לאט חדר לתוכנו והפך חלק מאיתנו.

2. טייסיר וכאמל היו צמד פלסטינים שהיו מגיעים מעזה פעמיים בשבוע כדי לראות אם יש נחושת. בתמורה לנחושת הם היו משלמים כמה שקלים, ובתמורה לכמה שקלים הם תמיד היו מתווכחים. סבא שלי, שהיה איש חזק, אלים ועצבני, והיום הוא מעין צמח, שנא את טייסיר וכאמל. הוא בכלל שנא ערבים, לא האמין להם, לא רצה אותם. הוא דווקא ממצרים, סבא שלי, אלכסנדריה. בצהרי שישי תמיד היה רואה סרט ערבי. כשהיה עצבני ממש קילל בערבית. נדמה לי שגם המכות שלו היו בערבית. אחר כך חשבתי לעצמי שאולי שנא אותם כדי לא להודות בפני עצמו שהוא די אוהב אותם, את האנשים האלה שהוא מביט בהם כל שישי בצהריים. הוא היה מסתובב בהררי החול עמוסי האשפה ומחפש נחושת. היה לו מגנט והוא היה מדביק אותו לכל מתכת שנקרתה בדרכו: אם המגנט נדבק - לא שווה, בחזרה לאדמה; אם לא נדבק - הרווחנו כמה שקלים. כך שעות על גבי שעות, בשמש קופחת ובגשם טורדני, עם כובע טמבל מלוכלך ומגנט של שני שקל. על האדמה היו מונחים זה לצד זה פרוטזות של בני אדם, רגליים של פרות, קרמבואים עם ראש משולש, מחשבים ענקיים, גלידות של ויטמן, גופות של סוסים, ואיש מבוגר אחד שמחפש כמה שקלים.

ופעם אחת כשבאתי לעבודה של אבא, טייסיר וכאמל התווכחו עם סבא שלי על הכמה שקלים האלה, ובשלב מסוים הצעקות התגברו והקללות בערבית חרגו מה"כוס אמק ערס" החינני, ולפתע הורמו ידיים, ואז סבא שלי לקח מסגרת של תריס – היו שם גם הרבה תריסים – והתחיל לרדוף אחרי טייסיר וכאמל, שמצדם לא ממש ברחו, לפחות לא עד שאבא שלי עלה על הטרקטור, "קאטרפילר" ענק כזה עם כף ענקית, והתחיל לנסוע לכיוון, והוא בטח לא התכוון ממש לנסוע לכיוון, אבל הכיוון היה ברור, אז טייסיר וכאמל הבינו שהפעם אין ברירה, קיללו משהו שקשור ליהודים ועזבו עם הטנדר שלהם את המזבלה בחולון, איפה שהיום יש בניינים גדולים כאלה שמשמרים את הזיכרון.

3. בכל מקרה, אני לא אוכל ארוחת בוקר כי מהמזבלה היינו מביאים הרבה דברים הביתה. אבל לא בגלל שלא אהבתי את מה שהבאנו הביתה אני לא אוכל ארוחת בוקר, ממש לא. את האוכל שהבאנו משם דווקא אהבתי. תמיד זה היה סטוקים של חטיפים (כיפלי בטעם בצל!) וגלידות (קלקרים של ויטמן בטעם שוקו!) ופירות (קרמבולות! למי היו אז קרמבולות?) ושתייה (טמפולי, כי מי ספר אז את טרופית?) והעובדה שהתאריך פה ושם עבר בכמה שעות, או שהשקיות היו קצת עקומות, או שהלוגו יצא הפוך, כל זה לא עיניין אותנו, העיקר שיהיה טעים. והיה טעים, ממש טעים.

העניין הוא שפעם אחת אבא שלי הגיע הביתה עם סטוק עצום של גלילי שקיות. אלה היו גלילים עבים של שקיות ניילון קטנות, שנראו קלאסיות לאריזת פרוסה של ארוחת הבוקר בבית הספר. התקופה ההיא לא ממש זכורה לי, אם להודות על האמת, אבל הסיפור הזה, שלאחרונה עלה בבית סבתי בבת ים וזכה להתייחסויות מעניינות, זכור לי במדויק.

זכור לי במדויק שהשקית הזו היתה מלבנית ושקופה, ושעיטרה אותה מעין מסגרת של פס אדום עבה יחסית, ושבאמצע המסגרת היה ציור של כלב, ושהכלב היה בתנוחת ישיבה, ושמעל הכלב היושב נכתב בגדול ובמפורש: "אוכל לכלבים".

אבא שלי אומר היום שזה שטויות, שאנחנו סתם מנפחים את העניין. גם סבתא שלי, אמא שלו, חושבת שאנחנו מגזימים. סבא שלי שוכב במיטה ובוהה בחלל, אין לו דעה בנושא. אמא שלי מתה די מזמן, קשה להוציא ממנה תובנה. דוד שלי דווקא מבין אותנו, אבל זה בעיקר משעשע אותו. שאר האנשים הרגילים, אלה שלא מתוך המשפחה, די מזועזעים מהסיפור. אבל העובדה היא די פשוטה: שלושה ילדים קטנים הלכו במשך שנים לבית הספר עם אוכל שהונח בתוך שקיות שעליהן נכתב בגדול "אוכל לכלבים".

4. האמת היא שאני לא כועס בכלל. הרי מה זה שקיות ניילון עבור אנשים שהזבל היה עבורם המציאות באותן שנים. הרי נהנינו מפירות הזבל הזה באופן אמיתי לגמרי, אז בטח שהעטיפה לא אמורה להרתיע. אני זוכר באופן שלא ניתן לכנות אלא מענג את הימים שבהם אבא וסבא שלי היו חוזרים עם בציר גלידות וחטיפים. איך הייתי מאושר, משתוקק לקחת כבר כף ולדחוף לגלידת השוקולד של ויטמן, לתקוע קש במיץ הענבים של טמפולי, בעיקר לטרוף את הקרמבולות האלה, שעושות לך חומצה על השפתיים.

אבל השקיות, זה היה סיפור קצת אחר. כי באמת שלא היתה לי בעיה לאכול בבית גלידות ממזבלה, ממש לא. אבל ללכת לבית ספר, איפה שכל הילדים האלה, עם פרוסת שוקולד בתוך שקית אוכל של כלבים? כן, זה היה קצת גדול עלי כנראה.

אז השארתי אותה בתיק, את הפרוסה. לפחות עד שייגמרו הגלילים. אני חושב שבתיכון הם נגמרו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ