ספרי ילדים: איך מסבירים שואה לילדים?

בתוך תרבות ספרותית של חנונים, ערפדים וקוסמים, רונית רוקאס מצאה ספר חדש ומיוחד שעוסק ביחסים המורכבים בין ילד לבין הוריו הניצולים

רונית רוקאס, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס, עכבר העיר אונליין

במחקר על ספרות השואה העברית קיימת בדרך כלל הסכמה כי בשנות ה-80 הופיעה קבוצה של סופרים צעירים, שהחלה לכתוב את "חוויות הדור השני". ביניהם היו דויד גרוסמן, אלאונורה לב, סביון ליברכט, נאוה סמל, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר ואחרים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, כתב פרופ' אבנר הולצמן, רק מעטים מהם הם "בני ניצולים", שכן כתיבה על הנושא הזה אינה מותנית דווקא בחוויות ביוגרפיות משפחתיות ישירות. ביצירותיהם הם סיפרו על החיים בצל הטראומה של הדור הראשון, על ההשפעה ההרסנית של השתיקה של דור הניצולים, ועל ילדות ונעורים בצלו של סוד נורא ושברי סיפורים שפרצו מפעם לפעם מתוך כאב ואף גילויי טירוף, כדבריה של ד"ר יעל דר.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» ספרי ילדים חדשים

עטיפת ספרו החדש של אלכס פז-גולדמן, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה", לא מסגירה כלל כי במידה רבה גם הוא עוסק ביחסים המורכבים בין ילד לבין הוריו הניצולים, בחמלה ובניכור, וברצון להשתחרר ממה שעוד לא ניתן לו שם. על העטיפה נראים שלושה ילדים, המצוירים בסגנונו הקריקטוריסטי של מישל קישקה, והם מביטים למעלה, אל צל של איש זקן במגבעת שמצביע לעברם באצבע כפופה, מאיימת ומאשימה. גם שמו של הספר, המיועד לנוער ובעצם מתאים לבני 10 ומעלה, מעדיף להתמקד בהרפתקת הריגול של הילדים ולהצניע את מה שמסתתר מאחוריה. אלמלא הסגנון הקריקטוריסטי, היה אפשר לטעון שהעטיפה – והשם – עושים מעשה מודע ומשמשים מעין מסיכה, כשם שהסיפור עצמו משתמש בעלילה בלשית, ובעצם במשחק בעלילה בלשית, כדי לספר סיפור עמוק הרבה יותר, שרק סופרים מעטים נגעו בו בספרות הנוער הישראלית ("מומיק" של גרוסמן, שנקרע מתוך "עיין ערך אהבה" ויצא לאור גם כסיפור נפרד, הוא בוודאי הדוגמה הספרותית המובהקת ביותר, אף שהיצירה המקורית לא יועדה לנוער).

לא רק דור הפייסבוק

בתוך תרבות ספרותית עכשווית, העוסקת בחנונים, ערפדים וקוסמים, פז-גולדמן בוחר לעצור ולחזור אחורה – אל ילדות המתרחשת בשכונת רמת עמידר ברמת גן באמצע שנות ה-60 ,כאמור בצל הורים ניצולי שואה, ובאמצעותה גם אל ז'אנרים ספרותיים לנוער שהיו פופולאריים אז ונראים במבט עכשווי תמימים כל כך. במרכז הסיפור שלו שני ילדים, מוטי וראובן, שדי בשמותיהם כדי להתפלא על עצם הבחירה לספר לא את סיפור דור הפייסבוק, נניח, אלא את סיפור ההורים שלהם ואת סיפור הילדות שלהם, שהיתה ואבדה, ובעצם את סיפורה של ארץ ישראל הפועלית, זו שלפני המרפסות שנסגרו בכל פינה, ולפני הבורגנות ודירות חמישה חדרים ומחשב בכל חדר.

מוטי וראובן הם בני 12, שמושפעים מספרי הבלשים שהם קוראים – "השביעייה הסודית" ו"שמונה בעקבות אחד" של ימימה טשרנוביץ אבידר – אך גם מהאווירה החשדנית בארץ ומהידיעות בעיתונות, ומחליטים כי אם בקיבוץ היה מרגל אחד, הרי שכאן, ברמת גן, חייבים להיות מאות מרגלים. זה רק חישוב מתמטי פשוט. המרגל שהם מגלים הוא איש זקן וערירי, רזה כמו שלד, שתיאור דירתו העלובה, המזוהמת, הוא מהתיאורים המצמררים ביותר בספר. בשלב מסוים מצטרפת אליהם גם אביבה, אחותו היפה של ראובן, והשלושה יוצאים לפתור את התעלומה, שפתרונה לא קשור דווקא אל יחסי ישראל-מדינות ערב, אלא אל המתרחש בתוך משפחתו של מוטי, בן יחיד להורים מבוגרים, בוגרי אושוויץ.

סיפור אחר בתוך תרבות של ערפדים. כריכת הספר "המרגל האבוד והשמלה הירוקה"

דיוקנה של ישראל שהיתה ואבדה

ראובן ואביבה הם ילדים להורים עיראקים, והתיאור של אביהם הגדול והחזק עומד בסתירה מוחלטת לאופן שבו מוטי, המספר, מתאר את אביו האשכנזי – רזה ושברירי, בגדיו תלויים עליו, ומאז חזר מ"בית ההבראה", יופמיזם לבית החולים לחולי נפש שבו התאשפז לאחר שהתמוטט, הוא אינו יוצא כמעט מן הבית ורק חוזר וקורא בעיתון, תמיד זה העיתון של יום אתמול. כדי לתקן את המעוות, מוטי בורא לאביו ביוגרפיה חלופית, שבה האב שגווע במחנות לחם כביכול עם הפרטיזנים, ועכשיו הוא משרת ביחידה סודית ומובחרת. דווקא אביו של מוטי היה רוצה לספר על החיים במחנות, אבל האם, שיושבת כל הזמן ליד מכונת התפירה הישנה, מסרבת ומשתיקה. היא רוצה שבנם יהיה צבר נטול תסביכים, אך בשתיקתה היא יוצרת סוד, שגדל ומתעצם עד הרגע הבלתי נמנע שבו הכול מתפוצץ ועולה אל פני השטח.

מכיוון שפז-גולדמן מספר סיפור לנוער צעיר, הוא בחר לעטוף את החיים בצל השתיקה של בני הדור השני, את ההוויה הקשה שמתוארת באומללות הרבה יותר גדולה בספרות למבוגרים, באותו סיפור בלשי שאוזכר בתחילה. סיפור ההרפתקאות הזה מעניק לספר את צבעו – כפי שהעניק לו את האווירה הקומיקסית שעל העטיפה, וכאמור גם את שמו. זהו צבע נטול אימה של ממש, מלא חדוות נעורים ודמיון. רוב הסיפורים לנוער היו מסתפקים בצבע הזה, שיש בו מן הוורוד והתכול, ואין בו דבר מן השחור. אבל פז-גולדמן לא מספר סיפור רגיל וגם אופן סיפורו, ובעיקר כישרונו, עולים על הנהוג והרווח בז'אנר. וכך, סיפור ההרפתקאות הבלשי נעשה רק כסות, עבה וצמרירית ונעימה, ובכל זאת כסות, שמאחוריה באים ונדחקים החוצה גם הכאב של בני הדור הראשון, אותם יוצאי שואה, ששרידיהם המעטים כל כך חיים היום בינינו, וגם מבוכתם של בני הדור השני, ולצדם – דיוקנה של ישראל שהיתה ואבדה, ותיאורה רגיש ונעדר נוסטלגיה.

אחרי כמה טורים, שבהם כתבתי על מצבה העגום של ספרות הנוער הישראלית, אפשר בהחלט להכריז על מפנה, שמובילה בעיקר הוצאת כנרת זמורה ביתן. בראש היצירות האלה נמצא ספרו של פז-גולדמן, שקשה לי לנחש עד כמה ידבר אל קהל היעד הצעיר, אבל קל לשער כי הוריהם, שינסו אולי לדחוף אותו לידיהם, ימצאו בו עניין.

"המרגל האבוד והשמלה הירוקה" מאת אלכס פז-גולדמן. הוצאת כנרת זמורה ביתן

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ