ריו: הקטנים ירתעו, הגדולים יותר ישתעממו

הציפורים יפהפיות, הלוקיישנים מרהיבים, מוזיקת הסמבה סוחפת, והקרנבל מספק תפאורה ססגונית במיוחד. אבל הסיפור החלש מונע מהסרט להמריא באמת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

אחרי שלושה חלקים מוצלחים בסדרת סרטי "עידן הקרח", החליט הבמאי קרלוס סלדנה לחזור לשורשים ולמולדתו ברזיל, וליצור סרט ש(רוב) עלילתו מתרחשת בארץ-טרופית-יפה. התוצאה: "ריו", סרט אנימציה בתלת-מימד, שדומה לברזיל – מצד אחד, יופי אינסופי עם ים ושמש ויערות טרופיים וסמבה וקרנבל ואהבה. מצד שני, הכל קשה ומלא אלימות ופשע.

» ריו - מועדי הקרנה» פסח 2011 - לכל האירועים, הטיולים, המתכונים והפסטיבלים» אירועי פסח 2011 לילדים - המדריך המלא

הגיבור של "ריו" הוא בלו, תוכי מקאו כחול שמפחד לעוף, שמשודך לתוכית סוערת בשם ג'ול כדי שהגזע היפהפה ימשיך להתקיים. לאחר שהם נחטפים על-ידי כנופיית סוחרי ציפורים גנובות, מוצאים עצמם בלו וג'ול קשורים לזה לזה, בהתחלה פיזית, ובהמשך – כפי שנהוג בסרטים – רגשית. כמובן שיש ביניהם ניגודים: הוא גדל בבית מוגן במינסוטה, היא מחפשת כל הזמן את החופש והטבע; הוא פחדן ופסיבי, היא אמיצה ומושכת קדימה; וכמובן גם שבמהלך מסעם חזרה אל הבחורה שמגדלת את בלו ואל האורניתולוג (חוקר העופות) שרוצה לזווג אותם הם מתקרבים זה לזו, הן מבחינת האופי והן כזוג.

בדרך נתקלים זוג התוכים בשלל דמויות צבעוניות ומקסימות: טוקאן שמטפל ב-17 גוזלים ומבקש לעצמו קצת שקט (דמות שמן הסתם כל ההורים יזדהו איתה); קנרית צעירה עם פקק בתור כובע וקרדינל נפוח חזה ואדום פנים שמייעצים לבלו בענייני רומנטיקה; בולדוג עם בעיית ריור קשה; נער יתום שמבקש להיחלץ מחיי העוני והפשע; גנבי ציפורים חובבי כדורגל שנעזרים בקקדו מגודל ומרושע במיוחד; ולהקת קופים כייסים שמוצאים עצמם בעל-כורחם בצד של הרעים.

מבחינה ויזואלית "ריו" הוא פנינה של ממש: שטוף צבעים, עשיר בפרטים ומוקפד, ועם תלת-מימד שבאמת תורם נפח לסרט (במיוחד בקטעי התעופה של הציפורים היפהפיות). גם הפסקול הברזילאי מענג – ורק הסיפור לא ממש מתרומם. בסרט יש יחסית די הרבה קטעים מלחיצים, שעלולים להרתיע את הזאטוטים. הילדים הגדולים יותר, למרות גילם הצעיר, ירגישו שאת הסרט הזה הם כבר ראו (למשל ב"מדגסקר"), וזאת בגלל העלילה הבנאלית.

רק הסיפור לא מתרומם. ריו:

לגרסה האנגלית תרמו את קולותיהם כוכבים גדולים כמו ג'סי אייזנברג ואן הת'אוויי. הגרסה העברית מתהדרת בסאבלימינל, תומר שרון, רון קופמן ועוד, אבל הדיבוב, ברובו, סביר ותו לא. בנוסף, חסרים מאוד ב"ריו" איזשהו ניצוץ שיהפוך את הסרט לייחודי ויצדיק את מחיר הכרטיסים – ובעיקר הומור. הרבה יותר כיף לילדים (וגם להוריהם) לצפות בסרט כשבית הקולנוע מתמלא קולות צחוק צעירים, אבל ב"ריו" זה פשוט לא קורה. למעשה נשמעו באולם מעט מאוד קריאות התפעלות מכל סוג שהוא, למרות היופי האקזוטי שגדש את המסך, והתחושה בסוף הסרט היא שלא מדובר בסקנדל – אבל גם לא בקרנבל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ