שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

להכניס ילדים לקופסה: רשמים מחגיגה בבית ספר יסודי

אלון עידן בילה עם הילד בעדלאידע בבית הספר, תחת משטרו של המורה ק', שדאג שהילדים יקבלו הכל חוץ מיום כיף אמיתי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן, עכבר העיר

1.כיתות א' עד ו' חגגו בחצר בית הספר את פורים. הזדמן לי להיות באזור, בגבעה שמשקיפה על האירוע. היו מאות ילדים והיה חם מאוד. חופשת פורים עמדה מרחק כמה שעות. הסתמן פוטנציאל מסוים לפריקת עול. פריקת עול בפורים זה רוח החג. "עדלאידע" זה לא מצעד עם בובות גדולות, "עדלאידע" זה חופש. אפשר היה לנצל את הבוקר הזה לחופש.

כדי לשלוט באירוע – כלומר, בילדים - נעשה שימוש במערכות הגברה. מוזיקה ומילים שנכנסו למיקרופון יצאו מהרמקול בצורה של רעש. היה הרבה רעש. רעש זה בסדר, פורים הוא חג של רעש, במובן הרחב של המושג: את הקול האחד, את הסמכות, אמורים להחליף כמה קולות, כמה אפשרויות, בליל של צלילים, רעש. במונחים של בית ספר: את המורה אמורים להחליף התלמידים; את המִשטור של היומיום אמורה להחליף לכמה שעות אנרכיה; ההכנסה אל תוך קוביות אמורה להיעצר לרגע. יש הסכמה תרבותית של מאות שנים לשעתיים של בלגן.

2.המורה ק' היה אחראי על האירוע (ביררתי את הפרטים בדיעבד. לא יכולתי ללכת הביתה מבלי שאדע מי האיש. התברר שהמורה ק' אחראי על כל האירועים החגיגיים בבית הספר). הוא היה לבוש בחליפה סגולה ופניו מאופרות בלבן. נדמה לי שהוא התחפש לג'וקר מבאטמן. את המיקרופון - שהיה באותן שעות אמצעי הכוח, דרכו ניתן היה לכוון את התנועה, לשלוט בילדים – אחז המורה ק' באובססיביות ולא הפסיק לפלוט משפטים כאלה:

"כיתות ו', ההתנהגות שלכם מתחת לכל ביקורת".

"עכשיו כיתות ד'. נו, איפה כיתות ד'? קדימה, קדימה, אין לנו זמן, בואו לפה, תתחילו".

"כיתות ו', תחזרו, תחזרו למקום, איזו התנהגות, אני מקווה שאף אחד לא ילמד מכם".

"נו, איפה כיתות ג'? מה קורה, למה הם לא עולים? אין לנו זמן, קדימה".

"נו, לא השיר הזה, תעבירי לשיר הבא, נו, תלחצי על החץ".

"השיר הזה לא, אצלנו בישראל לא משמיעים שירים באנגלית".

"כיתות ו', אתם יכולים ללמוד מכיתות ג', ככה מופיעים".

3.הטקסט של המורה ק' היה הפסקול האמיתי של האירוע. הוא נאמר בפרקי זמן מדויקים: בכל פעם שהתקיימה אפשרות שהמוזיקה או הריקוד ישתלטו – כלומר, שההוויה תתאפיין בחוסר סדר – המורה ק' מיד החדיר נזיפה, הוראה או דבר פדגוגיה. הוא סירס כל אפשרות לפריקת עול, לשמחה אמיתית, ל"עדלאידע". היו שם ילדים שבסך הכל רצו לקפוץ ולרקוד ולשיר בלי שיגידו להם איך לקפוץ, ואיך לרקוד ואיך לשיר. אבל המורה ק' לא היה מוכן לעסקה: מבחינתו, יש דרך לקפוץ ולרקוד ולשיר.

4.ההוראות של המורה ק' נחלקו לשני סוגים: שליטה והשוואה. משפט כמו "כיתות ו', ההתנהגות שלכם מתחת לכל ביקורת" אמור לסרס ביטויי אינדיבידואליות ועל ידי כך להביא לשליטה. המורה ק' מצפה לקבל כוח מהתלמידים על ידי הנמכתם; ואילו משפט כמו "כיתות ו', תלמדו מכיתות ג', ככה מופיעים" אמור להעמיד במשוואה שני סוגים של התנהגות, ועל ידי חיזוק של צד אחד, לדכא את הצד האחר. שני סוגי ההוראות אמורים בסופו של דבר למשטר את הילדים, להחדיר מתחת לעורם את התפיסה שיש "טוב" אחד, ושעליהם להישמע לו אם ברצונם לגרום למורה ק' שביעות רצון. המורה ק' כאלוהים.

5.כמה מילים על האופן שבו נאמר הטקסט: תמיד באינטונציה מורתית, תמיד עם הדגש המתמשך על כל אות ואות, תמיד עם הגרוניות הזאת שמלווה את ההוראה. האינטונציה המורתית היא סמל המִשטור, הצורה האינסטינקטיבית שבה אנו מזהים את הסמכות. אדם יכול להגיע לגיל 36, להחזיק בבית, משרה וקרחת, ועדיין להצטמרר קלות כשברחוב ייתקל בהגייה המורתית. להעביר את מסיבת פורים תחת מטר הוראות שמוטחות באינטונציה מורתית, זה לא פורים, זה תשעה באב.

6.השליטה במוזיקה התאפיינה בחוסר סבלנות. לא נוגן שיר אחד מתחילתו ועד סופו. התבנית סבלה מקוצר רוח: משמיעים בית ראשון ופזמון ומיד קופצים לשיר הבא. מדוע רק בית ראשון ופזמון? מפני שאחרי הפזמון אין טעם להמשיך, הרי "הבנו את הרעיון". האם באמת "הבנו את הרעיון"? רק במידה ש"הרעיון" הוא לסמן וי. אם מטרת השיר, בעיקר שיר פורימי, היא להכניס את הרוקד למצב של אקסטזה, ואקסטזה מושגת כשחווים את השיר, ובעיקר את החזרתיות שלו: את הבית, הפזמון, ושוב הבית, ושוב הפזמון, עד שהשיר והרוקד נהיים אחד - איך אפשר להיות "בתוך השיר" כשאחרי בית ופזמון קופצים לשיר הבא?

במונחים של "מבוגרים", לאפשר רק בית ופזמון ואז לקפוץ לשיר הבא, זה לומר שברגע שהושג עונג יש לקפוץ מיד לעונג הבא. זה למעשה המסר שהועבר לתלמידים על ידי המורה ק' והוא משתלב היטב במציאות החדשה של בעיות קשב, חוסר יכולת לדחות סיפוקים ואי ההבנה שסיפוק הוא תולדה של הישארות ארוכת טווח בתוך הדברים עצמם.

7.זה היה אירוע מטריד. מה שהיה מטריד זה המחשבה שמאות ילדים יקופלו ויוכנסו אט אט לקופסה שעליה חתום המורה ק'. בתוך הקופסה הם כבר ילמדו לעשות רק מה שמבקשים מהם ואפילו ליהנות מזה. כשכבר אפשר יהיה לפתוח את הקופסאות ולצאת, הם יעדיפו להישאר בפנים, כי את זה הם כבר מכירים וכו'. מה שמטריד באמת זה שלא יהיה להם מושג שהם בתוך קופסה. מה שמטריד באמת זה שמי שבתוך קופסה, אין לו מושג שהוא בתוך קופסה. אני, למשל, משוכנע שאני לא בתוך קופסה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ