דרושות אמהות במאדים: הילדים יהנו, ההורים פחות

אקשן טוב, אנימציה ממוחשבת ותלת מימד מרשים בהחלט מאפיינים את הסרט. הבעיה העיקרית של הסרט היא המסר החינוכי שהילדים יצאו ממנו, שילמד אותם שמשפחה מסורתית היא הדרך הנכונה והיחידה לגדול בה

נורית אסיאג, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נורית אסיאג, עכבר העיר אונליין

ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה. למיילו, ילד בן תשע, יש אמא מהזן הנודניקי, אחת שמסתובבת כל היום עם סל כביסה או שואב אבק ביד ומאיצה בו שיאכל את הברוקולי שלו. היא לא יודעת שהנחישות האמהית שלה והצלחתה בהקניית גבולות לילד מושכות את תשומת לבה של שליטת מאדים, שמחליטה לחטוף אותה כדי להשתמש בה לשכלול האמא הרובוטית על הכוכב.

דרושות אמהות במאדים - מועדי הקרנהלסרטי ילדים נוספים

בשלב זה עדיין חשבתי וקיוויתי שמדובר בסרט מצחיק, ואולי אפילו קצת ביקורתי כלפי כל אותם קורסים/תוכניות/יועצים/מומחים המטיפים להורים לשים גבולות ולהיות עקביים, אבל מהר מאוד התברר שטעיתי. ובגדול.

כשאמו של מיילו נחטפת בידי החייזריות הוא מצליח לעלות על החללית, ומוצא את עצמו בסוף המסע במאדים. הוא מרגיש אבוד, אבל למזלו בכוכב מתגורר בן אנוש נוסף – גריבל, בחור בן 35, החי מילדות על הכוכב, גאון אלקטרוניקה/מחשבים/רובוטיקה, שבהמשך יתברר שהגיע למקום בדיוק כמו מיילו. גם הוא טס בחללית בעקבות אמו, שנחטפה בידי תושבות המאדים לצורך שכלול הרובוט-אמא. במאדים, מיילו מקבל הסבר, התינוקות בוקעים מהאדמה פעם בכמה שנים. את העוללים הזכרים משליכים להר הזבל, ואת הנקבות מעבירים לבית גידול. הזכרים גדלים להיות אוסף סתומים החיים בזבל, הנקבות הופכות לחיילות בצבאה של המפקחת, קשישה מאדימית קשוחה המנהלת את העניינים. במאדים, למקרה שזה לא ברור, השלטון הוא מטריאכלי, והזכרים הם סתם אוסף של טיפשים שלא ממש מצליחים לנהל שיחה ולא ממש מעורבים בנעשה בכוכב.

הטריילר של דרושות אמהות במאדים:

בהמשך העניינים מסתבכים, מיילו וגריבל נתפסים בידי צבא האמזונות של המאדים, אבל למזלם הם מקבלים עזרה מקי, מקומית דוברת אנגלית, מורדת ואנרכיסטית מטבעה, שנוהגת לעטר את קירות המתכת של הכוכב בגרפיטי צבעוני. השלושה יעברו ביחד שלל הרפתקאות ויצלחו ים של סכנות ומכשולים, ולבסוף יצילו את אמו של מיילו וישיבו את האם והבן בשלום לכדור הארץ. בדרך תגלה קי שגם במאדים חיו פעם בתא משפחתי של אמא-אבא-ילד, תחשוף את האמת בפני קהילת הלוחמות, ותצליח להפיל את שלטונה של המפקחת ולהביא עידן חדש-ישן למאדים.

בסרט משובצים אינסוף סצנות של אקשן, שמשתבח בזכות התלת ממד והאנימציה הממוחשבת, אף על פי שנדמה שהמשקפיים המעצבנים באים על על חשבון פאנצ'ים ותחכום. ובכל זאת, ילדים חובבי אנימציה ייהנו מהקצב המהיר שבו קורים הדברים. גם הדיבוב לעברית בהחלט מוצלח, לא נשמע מאולץ אלא זורם בטבעיות, ומוכיח שוב שיש התקדמות מדהימה בתחום הזה בישראל (וזה בלי קשר לשני כהן, האס של הסרט. היא בהחלט מדבבת טובה וקומיקאית מצוינת, אבל התפקיד שלה בסרט משני ביותר). בת התשע הפרטית סיכמה את הסרט ב"היה כיף ומרגש", ואכן היו כמה קטעים מותחים במיוחד (היא ביקשה להחזיק ידיים) ומעמד מרגש של הקרבה אמהית (הכינו את הממחטות). למרות המקצב והאקשן ואווירת ה"סרט כיף" אי אפשר להתעלם מהחורים בעלילה, כמו איך גריבל, שהגיע למאדים כילד, הצליח ליצור אימפריה אלקטרונית ממוחשבת שמאפשרת לו לשלוט על הנעשה בכוכב?  

אבל חורים בעלילה הם זוטות. הבעיה המרכזית של הסרט, שגרמה לי לנוע באי נוחות בכיסא, היא האמירה הסמויה שלו על התא המשפחתי. בלי להגיד את זה בקול רם, בטח לא בצורה ישירה או מפורשת, מראה לנו הסרט שהתא המשפחתי המסורתי הוא הדרך הנכונה לגדול בה. ומה העליונות של השילוש אבא-אמא-ילד? זה לא כל כך ברור וגם כנראה לא כל כך משנה. הרי אחרי הכל, על פי הסרט האמא היא לב לבו של התא המשפחתי, זאת שמגדלת, מטפלת, מנקה, מסדרת, חובשת, מאכילה (בברוקולי, כמובן), נוזפת, מקריבה, אה, כן, וגם אוהבת. מה עושה האבא? לא ידוע, לא ממש עקרוני, אבל העיקר שהוא שם. הנה, עובדה, אפילו במאדים, מקום שבו כל התינוקות בוקעים מהאדמה, שבו נראה שלכל הילדים אין קשר גנטי למבוגרים ולכן המושג "הורים ביולוגיים" בכלל לא קיים – אפילו במקום כזה גדלים בתא משפחתי של אמא-אבא-ילד. למשפחה, כך עולה מהסרט, יש משמעות אוניברסלית אבסולוטית, בלתי תלויה באווירה התרבותית, החברתית או הביולוגית. ואם תושבי מאדים, כולל הגברים הטיפשים, הבינו את זה, מי אתם שתחשבו אחרת?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ