שן, דובי שן: איך נפרדים מגן העדן של הילדות? - ילדים - הארץ

שן, דובי שן: איך נפרדים מגן העדן של הילדות?

עד שהגיע הילד השני הביתה, היה הבן הבכור בגן עדן של ילדות ותשומת לב. בשביל להקל על הכאב של עצמו, הוא סוחב איתו דובי לכל מקום. אלון עידן נלחם עם רגשות האשם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

1.יונתן מסתובב רק עם הדובי. לגן, לסבתא, לג'ירף הגדול (הכינוי שלו ל"טויס אר אס" בגעש), תמיד עם הדובי. גם כשהוא נוסע בבימבה הצהובה בירידה מהירה, הדובי בידיים שלו. הוא מעדיף להסתכן באיבוד שליטה ובנפילה מאשר לא להיות עם הדובי. לדובי הוא נתן שם: "דובי". את "דובי" אסור לקחת לו, גם לא לשנייה. הוא יאפשר לך להביט בו, אפילו לגעת, אבל דובי תמיד יהיה בידיים שלו. בגן, שם אסור להסתובב עם צעצוע במשך שעות הפעילות, הוא מניח את דובי בתיק. בכל הפסקה פותח את התיק, לוקח אותו בידיים ורק כשנגמר הזמן, הוא נפרד ממנו לשלום. כשלוקחים אותו מהגן, דבר ראשון שיונתן עושה זה לגשת לתיק ולהוציא את דובי. הוא בן חמש בעוד חודש, יונתן.

למתבונן מהצד, דובי נראה כמו קלישאה של דובי: בובת פרווה בצבע חום, שתי עיני כפתור, קווי מתאר שנתפרו בעזרת חוט בצבע צהבהב. עבור יונתן, לא מדובר בקלישאה: דובי הוא דוב קטן וטוב לב ששומר עליו בלילה מפני החושך ושומר עליו ביום מפני הילדים האחרים. דובי הוא החבר הכי טוב של יונתן.

2.הוא התחבר לדובי באופן קיצוני מאז חזר מהגן וטען שאף אחד לא משחק איתו. למה אף אחד לא משחק איתך? לא יודע. אתה מנסה לשחק עם אחרים, להצטרף אליהם?כן, אבל הם לא רוצים לשחק איתי.למה?הם אומרים שאני לא יודע לשחק.אז מה אתה עושה?אני הולך הצדה.ומה אתה עושה בצד?אני משחק לבד.עכשיו, תדמיינו את הילד שלכם יושב בצד, לבד, שמונה שעות.

3.אני לא חושב שהוא יושב בצד, לבד, שמונה שעות. ספק אם באמת לא משחקים איתו. הוא אומר את זה כדי לגרום לנו לדמיין אותו יושב לבד, בצד, שמונה שעות. הוא יודע שזה הסיוט שלנו. הוא מעמת אותנו עם הסיוט שלנו. הוא עושה את זה כדי לתפוס איתנו עוד כמה ימים, שבועות, חודשים במרחב הפנטסטי, בעולם שכולו יונתן. הוא רוצה עוד קצת מהדבר הזה שהיה לפני איתמר.

4.איתמר כבר בן שמונה חודשים, אבל רק בחודשיים האחרונים הוא באמת מעורר הזדהות. ההזדהות קשורה לתגובות שלו, לפרצופים שלו, לג'יבריש המגוחך שיוצא לו מהפה. עכשיו הוא חמוד; בחצי השנה הראשונה הוא בעיקר היה מכונה לייצור קקי, פיפי, בליסת סימילאק ו"לך תרדים אותו". עכשיו זה כבר סיפור אחר, ובסיפור האחר איתמר מתחיל לקצור תשומת לב. סבתא לוקחת אותו בידיים, מנשקת אותו בלי הפסקה, אומרת לו "פוצ'י" שמונה פעמים ברצף. אני מביט ביונתן: הוא עומד בצד ומסתכל. כשהוא מבחין בי מביט בו, הוא מיד אומר לי: "נכון שאיתה חמוד?". הוא אומר את זה כדי שלא אחשוד שהוא מקנא. הוא אומר את זה בזמן שהלב שלו מתרסק לחתיכות. הוא בדרך החד סטרית מהפנטסטי למציאותי, זו הטראומה שבעוד כך וכך שנים תגרום לו לכתוב שיר או לסגור את הכאב בקופסה שעליה יתלה מדבקה "בוגר מנהל עסקים בבינתחומי".

5.ה"נכון איתה חמוד?" הופך בשלב מסוים לאובססיה. לפתע יונתן כל כך אוהב את איתמר, שהוא רוצה להיות בכל רגע ורגע במחיצתו. הוא תופס לו את היד כל הזמן, מחבק אותו בכל הזדמנות, אומר "איזה חמוד" בלי הפסקה. לכל מקום שאיתמר זוחל, יונתן אחריו; כל צליל שאיתמר מוציא מהפה, יונתן מיד מתפעל. הוא הופך למעריץ, לגרופי, לקהל. כעת הוא לא מוכן שתתקיים סיטואציה שבה איתמר נמצא והוא לא. הוא רוצה להיות הסוכן של איתמר, הבעלים שלו. במובן מסוים יונתן רוצה להיות איתמר. לכן הוא אוהב אותו כל כך. אתה מבין שאהבה זה הצורך לקבל את מה שפעם היה שלך. 

6.אנחנו מודעים לסיטואציה ומנסים לפצות את יונתן, אבל הוא מזהה את הניסיון כפיצוי. מה שעד לפני כמה חודשים היה אהבה בלעדית, מוגש עכשיו קצת כמו פיצה קרה. אנחנו אוהבים אותו מאוד, יותר מאי פעם, אבל לא רק אותו. וה"לא רק אותו" הזה נכנס לו כמו סכין אל תוך הלב ומפרק אותו. אתה מגלה שאהבה זה טוב, אבל בלעדיות זה יותר טוב.

7.יונתן מגורש בימים אלה מגן עדן ובדרך החוצה לוקח איתו את דובי. הוא יודע, מבלי באמת לדעת, שדובי הוא פחות או יותר הדבר היחיד שישתמר אחרי שיתעורר מהחלום הזה שנקרא ילדות. הוא לוקח את דובי, שם בו חלקים מעצמו ושניהם קופצים יחד אל התופת. אחרי שתיגמר התופת (היא באמת נגמרת מתישהו?) הוא ייקח שוב את דובי, יוציא ממנו את חלקי יונתן שהופקדו ויבדוק מה נשאר בעולם שבחוץ. הוא יגלה ששום דבר לא נשאר כשהיה. כשהוא ירצה לשתף את דובי בטראומה, דובי לפתע ייראה לו כמו סתם בובת פרווה בצבע חום, שתי עיני כפתור וקווי מתאר שנתפרו בעזרת חוט בצבע צהבהב. כמה שנים אחר כך הוא כבר יכתוב שמדובר בקלישאה של דובי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ