ספר טעים לקריאה

בהתחלה זה נראה כמו עוד מסחטת כסף בכריכה קשה, אבל גם הפעם מגישה <STRONG>דתיה בן דור</STRONG> <STRONG>ספר ילדים מקסים</STRONG> וטעים

רחל אלג'ים, מערכת עכבר און-ליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רחל אלג'ים, מערכת עכבר און-ליין

כבר מעל 30 שנים שדתיה בן דור יוצרת במרץ בלתי נלאה שירים, סיפורים, מחזות, תסריטים וכמובן לחנים, והפכה עם השנים והלהיטים השגורים לחלק מההוויה הילדותית הארץ ישראלית. כולנו גדלנו עם קשקשתא, התגלגלנו עם השובבים במיטה אחת לא כל כך גדולה, וזימרנו ביום העצמאות את 'ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת'. שלאגרים אחרים שלה כמו הספרים 'אותיות מפטפטות', 'ככה זה בעברית'  ו'ספר השטוזי"ם' משחקים בהמון חן וכייף עם העברית, נקראים ונלמדים בשקיקה בגנים ובכיתות היסוד.ובכל זאת, עם כל אלה ברקע, במה שנראה לי כעת כמו אקט ציני מתנשא ומכוער, הבטתי בכריכת הספר החדש 'חרוזים טעימימים' בהוצאת מודן ושאלתי בזלזול: מה, היא עוד לא התעייפה? עוד דפדוף מהיר ובכלל פג תוקף תוסף התזונה הסובלני שלקחתי בבוקר - עמודים עם מילה אחת? עוד מסחטת כסף בכריכה קשה נטולת תמורה רוחנית הולמת?

מתענגים על החרוזיםרגע לפני נפילת הספרון אל תהום הנשייה, מעברו השני של המדף, הצלחתי לעצור את סוסי הדוהרים. רק רגע. בכל זאת, לא מדובר בשרלטנית חרטטנית. החלטתי (למרות האיסור הכמעט גורף על עריכת ניסויים בבני אדם) לנסות את הספר על ענברי בת השנתיים ותשעה חודשים. השעה היתה כבר שמונה וחצי בערב, ענברי בפיג'מה, רעננה אחרי מקלחת, ואני דומה לשזיף מיובש ומרגישה כמו בתום יום קרב וערבו. הספר נשלף והוקרא. פעם. ועוד פעם. ועוד אחת. אחרונה ודי. עוד קצת קצת קצת. חמש פעמים רצופות שבמהלכן ארע מהלך ליניארי ברור, ובו ענברי מכניסה לפיה את החרוזים, מסובבת על הלשון, מתענגת עליהם ומפגינה בהם שליטה הולכת וגוברת מהקראה להקראה. מה נגיד? אושר גדול. הספר בנוי כך שבדף אחד שאלה: 'מה שותה יואב?' ובעמוד הבא מופיעה התשובה המחורזת: 'חלב'. חלק מהתשובות כמעט מחויבות המציאות: מה שותה אפרים? (נו באמת, מים!) או מה אוכל ברק? (אני לא מתכוונת אפילו לענות) וחלק מורכבות קצת יותר כמו: מה אוכלת טינה? (קלמנטינה). חלק מהתשובות השתגרו במהירות אצל ענבר וחלק היא עוד נהנית לשמוע ממני. הציורים של מוניקה קליו שאקי מתוקים וצבעוניים, נטולי עומס ומאפשרים זיהוי מהיר של התשובות (טוב, למי שממש יודע לזהות גויאבה). בכך הם משלבים ידיים עם המלל במשימת השלמת החריזה המתבקשת, וכמובן משובבים את העין והלב. אבל שיא האושר טמון ביכולת לתת אותו לעפרי, האחות הגדולה, ולבקש ממנה להקריא לענבר. זה בדיוק האורך המתאים לסבלנות של שתיהן, החרוזים נעימים לשתיהן ועל רגעי הנועם שביניהן (ושלי עם הקפה), אני מתענגת בשמחה.לעוד ספרים - לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ