מיכל ינאי בחדר החלומות: יותר כמו סיוט

עם הומור מיושן, תפאורה לא מושקעת ואורלוגין שמנסה להצחיק ולא מצליח, הדי.וי.די החדש של מיכל ינאי פשוט לא נעים לצפייה

גלי פיאלקוב, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גלי פיאלקוב, עכבר העיר

נפתח בבשורה ראשונה להורים: מיכל ינאי הוציאה די.וי.די חדש בכיכובה, הראשון מזה שנים. נמשיך בבשורה השנייה: אין לכם שום סיבה לרכוש אותו, למרות שעל אריזתו נכתב: "בואו לבלות, להתרגש, לצחוק ולחלום עם מלכת הילדים מיכל ינאי". ראשית אין סיבה לרכוש אותו כי אין בו ולו אחת מההבטחות. מיכל ינאי אולי הייתה פעם מלכת הילדים אבל היא מזמן איבדה את הכתר לבאות בתור, ותוכנו של הדי.וי.די אינו מרגש, או מצחיק, או מעורר חלומות, ובטח ובטח שזה לא הבילוי שאתם מעוניינים לרכוש בעבור ילדיכם.

הדי.וי.די. החדש - שיותר מכל מרגיש כמו משהו ישן, ולא בקונטקסט החיובי של המילה - מאגד יחדיו 10 פרקים של סדרת טלוויזיה קצרה בשם "חדר החלומות" של אפלג'וס הפקות, ששודרה ב-V.O.D של Yes. שמות הפרקים מבשרים על עיסוקם: "נעים להכיר", "לאכול לבריאות", "לא צריך סיבה למסיבה", "חבל על הזמן", "הטיול", "אימא יש רק אחת", "מתביישת להופיע", "לא רוצים לישון", "יש לי מקצוע" ו"עוברים דירה". כל פרק נפתח במונולוג אישי קצרצר של מיכל, ממשיך באינטראקציה עם שוני השעון (אבי גרייניק) ועם הילדים שמשחקים בתוכנית ומסתיים בשיר קליט וקליל, אבל לא ממש כייפי, מה גם שהשירים נשמעים כמעט כולם אותו דבר. לפעמים מתפקדת בפרק מיכל כמעין ירון לונדון ב"מסיבת גן" ומפטפטת באופן סמי-פסיכולוגי ומבוים עד זרא עם הילדים, לפעמים היא משתפת אותם בחוויות שלה כאילו הייתה ילדה כמותם, ובפרקים אחרים היא מטיפה להם או לשעון על התנהגות ראויה כזו או אחרת סתם כך בלי כל סיבה מובהקת. לאחר צפייה מלאת תהיות, ביניהן נכלל הניסיון להבין מדוע הילדים הללו נמצאים בביתה של מיכל כל הזמן, נותרת התחושה שלא ברור מה מטרת הסדרה בעצם. אם היא מעוניינת לחנך - כמו למשל בפרק "לאכול לבריאות" בו מסבירה מיכל על הצורך לשמור על תזונה נכונה שכל סודה הוא במינונים - הרי שהיא מדי לאקונית ושטחית. אם היא מתכוונת להצחיק - היא לא. אם היא רוצה לספק בידור כייפי - מבהיר מבט אחד בפניהם של שלושת הילדים המשתתפים בתוכנית, ואף על הבעתה של מיכל שמציעה חיוך קומפולסיבי והעוויות די נוירוטיות - שלא נדע מבידור שכזה.

מסרים שטחיים מדי. שיר הפתיחה של "מיכל ינאי בחדר החלומות":

סלון פולני וטקסטים מיושנים

הסדרה כולה מתרחשת כביכול בביתה של מיכל. יש בבית סלון שאליו מחובר מעין מטבח פתוח, ומהסלון אפשר ללכת אל חדר החלומות. הסט כולו דל מאוד למראה. לסלון יש מראה של סלון פולני עגמומי משהו, ובעיקר לא יפה. חדר החלומות, שאמור להיות חדר הילדים האולטימטיבי עליו חלמה ינאי בילדותה, חדר שאפשר לעשות בו הכל, מקום קסום שמאפשר להתעופף על כנפי הדמיון וליהנות מאוד, הוא אמנם צבעוני ומשמח יותר מהסלון, אבל רק קצת יותר. בסופו של עניין גם הוא מותיר את הצופים הצעירים בעיקר אדישים.

מיכל ינאי יכולה לסמן וי על משבצת אחת שאינה בטלה בשישים - היא בהחלט נראית שמורה, ובכל זאת הבעותיה ורצונה הכפייתי להיות חביבה הם מעט עוכרי שלווה. קשה לשחזר, אבל נדמה שמיכל ינאי תמיד ישבה במשבצת המגישה המתנחמדת מדי וגם העצבנית לסירוגין. זה פשוט שבעבר היא הייתה חביבת הקהל והיום כבר אינה, מה שכנראה מבליט עוד יותר את העובדה שבסך הכל נוכחותה אינה מלבבת. לצידה של מיכל ינאי, על תקן הסייד-קיק, ניצב אבי גרייניק. אין עוררין על יכולותיו של גרייניק כשחקן ואף כקומיקאי, אבל איכשהו הפריצה הגדולה עוד לא ממש הגיעה. והנה עכשיו, במן סוג של בדיעבד מצער, הוא מגיח כאן בתפקיד הלא מנומק של שוני שעון האורלוגין (אם תצליחו לפענח מה ערך המוסף של היותו שעון תזכו בדיסק השירים המתווסף אל הדי.וי.די כבונוס, ולעולם לא יהיה לכם מה לעשות איתו). ההומור שמושם בפיו של גרייניק מיושן ואפילו קצת אנכרוניסטי ומשאיר את הפה בזווית קבועה כלפי מטה. כי יותר משזה מצחיק זה מעציב. אפילו המלים בהן משתמש גרייניק אינן בהכרח משהו שמישהו אמר בעשרים השנים האחרונות (ישבה על החול, התלכלכה מזפת ובגלל זה היא מרגישה זיפת - זפת? זיפת?).

למה דווקא שעון? מיכל ינאי בחדר החלומות (צילום: יח"צ)

הילדה שיר (עדי ביטי המוכרת כזמרת טובה ומתוקה מ"בית-ספר למוזיקה"), חברתה ליאור (עמית בראון), והבן סהר (עמית לוי), הם הילדים שצוותו לסדרה. ללא ספק מדובר בשלישיית ילדים מוכשרים ויפים, שנורא רוצים לבטא זאת, אבל הדבר לא ממש מסתייע בסדרה בשל תפקידיהם נטולי האופי והבימוי הכושל של השחקנים, כולל הכוריאוגרפיה הגרועה, שעליהם חתום דורון מדלי. חוץ מזה במספר פרקים הילדים "מצוברחים". מה זה מצוברחים, ישאלו אתכם אולי ילדיכם, אז תבקשו מהם לשלוח מכתבים עם התהייה בנוגע לשימוש במלים ענתיקות למיכל ינאי, דורון מדלי או אבי דור, שאמונים על היצירה כולה, על הטקסטים שהושמו בפי השחקנים ועל מלות השירים. שיכתבו להם שזה נחמד ללמד את הילדים סלנג משנות השמונים, אבל אולי עדיף קודם לדעת עברית נכונה (כי קורסון, על אף מה ששגור בפי רוב הציבור בארצנו, הוא לב, ולמאכל המשמין והטעים קוראים קרואסון).

אפרופו מלות השירים, בפרק שעוסק בשאלה הקיומית באיזה מקצוע נבחר כשנגדל, מסבירה מיכל ברוב עכשוויות פוליטיקלי-קורקטית ש"היום כבר אין הבדלים בין מקצועות של בנים למקצועות של בנות. כל אחד יכול לעשות הכל", אבל דקה אחר כך היא מזמרת עם הילדים בפזמון החוזר של השיר המסכם: "יש בנים, יש בנות, ויש הרבה מקצועות, של בנים, של בנות, אז מה כדאי לי להיות? מתכנת מחשבים, מאלף נמרים, מאפרת, מורה או אולי משטרה, מה להיות מה להיות?" והמסר הלא מגובש הזה, שלא לומר האוקסימורוני, הוא בעצם נחלת כל הסדרה, שמשדרת מיושנות מובנית עם ניסיונות לחדש שעולים בתוהו. זה לא נורא, זה לא מזיק, וכסדרה לבהות בה בטלוויזיה זה איכשהו סביר, אבל לרכוש די.וי.די כזה לילדים? זה בערך כמו להזמין מקרוני מוקרם במסעדה.

מיכל ינאי בחדר החלומות. בהפקת אפלג'וס הפקות, ובהפצת התו השמיני. מחיר לצרכן : 69.90 שקלים. להשיג בכל החנויות המובחרות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ