ספרי ילדים: אין קץ לילדות

אוסף מחודש של "והילד הזה הוא אני" מספק נוסטלגיה נעימה באריזה רעננה, שמוכיחה שוב שיהודה אטלס פיצח את הנוסחה כבר לפני 35 שנה

שלי ניידיץ', עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלי ניידיץ', עכבר העיר

"הילד הזה הוא אני" הוא הילדות שלי. אני זוכרת מצוין את אמי ואחותי מדפדפות בעותק החדש שקנו לי, מגיעות לשיר "נעליים חדשות אני אוהב מאוד, אבל אני שונא למדוד" וצוחקות בחיוך גדול, בעוד שאני בכלל לא מבינה מה מצחיק פה. אבל את הסיטואציה עצמה אני מכירה בהחלט, כמו את כל הסיטואציות המתוארות בספר, וכך המשיכו לקנות לי כל ספר בסדרה ("ורק אני לא", "אני רוצה שפתאום") שרק יצא לאור ואני גמעתי אותם בשקיקה.

» ספרי ילדים - כל הטורים

כל כך הרבה ספרי ילדים יוצאים לאור מדי שבוע ורובם הגדול מתאר את חיי הקטנטנים, בניסיון לזהות את המצוקות שלהם, את הדילמות, את הקשיים וגם את הרגעים המתוקים. אז מה הופך ספר ילדים לקלאסיקה? לא ברור אם יש מתכון מנצח, אבל במקרה של הסדרה המפורסמת של יהודה אטלס נראה שכבר לפני 35 שנה הוא פיצח את הקוד. בניגוד לרוב הסופרים שמתארים את חיי הילד מנקודת מבטם כהורים או כאנשי חינוך, אטלס הצליח להכנס לנעליו של ילד טיפוסי ולראות את העולם מנקודת מבטו, מבלי לעבור דרך הפילטר של עיני המבוגרים. לזה דרוש כשרון של ממש. הסיטואציות אותן בחר לתאר בספריו עוסקות בבעיות המהותיות בעולמם של ילדים, כמו פחדים ("חלמתי שאני מת ותיכף ידעתי שזה לא באמת, כי אם באמת הייתי מת - איך הייתי יודע שאני מת?"), מתיחות בבית ("האם גם אני, אחרי שאתחתן, לא אדבר עם אשתי חודש שלם?"), עימותים עם ילדים אחרים. בנוסף, הוא עוסק גם בבעיות הקטנות והיומיומיות, כמו הבחירה בין הטעמים השונים של הגלידה במקרר הגדול בגלידריה, והמחשבה לאורך כל הדרך הביתה על הטעמים שלא בחרנו, כמו הקסם במעשה הפשוט של אמא שמושכת את השרוול הפנימי מהמרפק כלפי מטה, או כמו הצורך הבלתי נמנע להעליב את אבא, כי מה לעשות שהמלפפונים החמוצים של המכולת יותר טעימים משלו.

רק לא להעליב את אבא. והילד הזה הוא אני (איור: דני קרמן)כתיבת הספר הראשון בסדרה ארכה, לדברי אטלס, שלוש שנים ונבעה בעיקרה מהצורך לתעד את החוכמות של ילדיו הפרטיים. תהליך כתיבת שיר עבורו הוא הפרפקציוניזם בהתגלמותו ולדבריו על אף שהשירים קצרים ופשוטים הוא לא הפסיק לכתוב ולמחוק, למחוק ולזרוק, להחליף עטים, לעבור למכונת כתיבה, כך שכמה משיריו הם תוצר של שבע שנות עבודה (!), לא פחות. אטלס התחייב בפני עצמו לכתוב קצר, לכתוב פשוט ולהגיד את האמת. אין ספק שהוא הצליח בכל אחד מהפרמטרים וגם במכלול שגדול מסכום חלקיו.

אותה גברת בשינוי אדרת. כריכות "והילד הזה הוא אני"לאוסף הראשון מתוך סדרת הספרים, שנקרא בפשטות "והילד הזה הוא אני", יש גם כמה ערכים מוספים. הראשון, איוריו הפשוטים והמוצלחים של דני קרמן שזכורים בעיקר בשחור-לבן, קיבלו קצת צבע וחיים ולרגל צאת האוסף הוא צייר אותם מחדש. השני, השירים מסודרים בחתך רוחבי לא לפי סדר הכתיבה הכרונולוגי אלא לפי נושאים: אמא, פחדים, באמצע האוכל, חברויות, קיוסקים, כשבאים אורחים וכו'. הפנינה השלישית היא דברים אישיים מפי יהודה אטלס על איך הכל התחיל, על תהליך הכתיבה, על ילדיו, על הילדים של היום ועל ה"אני מאמין" האישי שלו לגבי עולמם המרתק. קצת יותר צבע, אבל בלי לפגוע באיכות. והילד הזה הוא אני (איור: דני קרמן)אחרי קריאות נוספות, כי אי אפשר הרי להשתעמם מהשירים בסדרה המופלאה, שמקבלים מימד נוסף כשקוראים אותם כהורים, אפשר אולי להבין עוד אלמנט קסום אחד שהופך אותם לקלאסיקה והוא העובדה שבעולם שמתיימר כל כך להיות חינוכי, אין ביצירותיו של אטלס - והוא מעיד על כך בעצמו - כל רצון לחנך, להטיף או לשנות, כי אם לתאר, לשקף, לבטא - והכל מבלי להתערב. כי אם יש רצון בסיסי משותף לכל הילדים בעולם, הרי שהוא הרצון לבוא לידי ביטוי, להשמע, להראות, לצעוק לעולם: יו-הו! אני קיים, ואני כאן, את זה אני אוהב ואת זה אני שונא, זה משמח אותי וזה מרגיז אותי, או כמאמר שיר הנושא המקסים שכבר זכה ללחן משלו: "הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם, והילד הזה הוא אני".

"והילד הזה הוא אני" - אוסף ראשון. מאת יהודה אטלס. איורים: דני קרמן. הוצאת כתר, מחיר מומלץ: 84 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ