שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פיסת ילדות שאבדה: פרידה מאסתר שטרייט-וורצל

אסתר שטרייט וורצל היתה מסופרות הילדים הגדולות והאיכותיות של פעם, שכתבו מתוך אהבה ותחושת שליחות אמיתית, כבוד לקהל הקוראים הצעיר וגישה אידיאליסטית אבל לא מטרחנת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עומר טל, עכבר העיר

בספריית הילדים הקטנה והצפופה בקיבוץ בו גדלתי, לוח ייעודי יוחד לספרים המומלצים של החודש שהוצגו בו לראווה, באופן מינימליסטי. זיכרון מהיר שולף משם את "אני אתגבר" ו"על הגובה" של דבורה עומר, "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר, "צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאל וכמובן - "אליפים" של אסתר שטרייט וורצל.

» ספרי ילדים

קשה לחשוב על מי שהתבגרו באייטיז וכונו אז "תולעי ספרים", ולא מרגישים כעת, עם הידיעה על מותה של שטרייט וורצל, שפיסה נוספת מילדותם מתה איתה. קטנה, אבל משמעותית. בלי ליפול לקינות נוסטלגיות אודות ימים רחוקים שבהם הכל היה נאיבי, צנוע וערכי יותר, שטרייט וורצל, שהלכה לעולמה בגיל 81 מפאת מחלה, היתה מסופרות הילדים הגדולות והאיכותיות של פעם. אלו שכתבו מתוך אהבה ותחושת שליחות אמיתית, כבוד לקהל הקוראים הצעיר וגישה אידיאליסטית, סבלנית ונמרצת בה בעת. כמו דבורה עומר הענקית, שגם היא נפטרה לא מזמן, שטרייט וורצל היתה מורה ומחנכת בנשמתה, במובן החיובי, האותנטי והלא טרחני. ספריה שיקפו זאת היטב. הם כללו מנות גדושות של היסטוריה, כתיבה מעולה ולא מתחסדת או דווקא מגניבה במתכוון. הסיפור האישי החזק עמד במרכזם, והוא שקנה את הקוראים. הערכים המוטמעים - ובראשם אהבת הארץ - לא שיעממו או הוגיעו. המחקר הרציני שהושקע בהם, עם אפס עיגולי פינות, העשיר אותם באופן שקורא צעיר אולי לא יידע לעמוד עליו, אבל יחוש בו בבירור.

ארץ ישראל שלה. "הרפתקה באילת" ו"אליפים" (כריכות הספרים)מתוך הארסנל המכובד שלה, שכלל בין השאר את "נערי המחתרת", "בן הערובה", "הרפתקה באילת", "אורי", "בני דניאל" ועוד רבים וטובים, זכורים לי בעיקר "אליפים" ו"מכתבים לצופיה". ילדות בקיבוץ, על אף שכללה הרבה טבע, הווי חברתי צפוף ולינה משותפת, לא הזכירה בשום מובן את חוויותיו של אורי שהגיע לפנימייה החקלאית "גנות", כונה שם "אליף" ונדרש ללא מעט מבחנים ואתגרים שונים. עם "מכתבים לצופיה" זה היה סוג של סיפור אהבה, כי הוא יצא ב-1987 ואני הייתי בגיל דומה לזה של נילי, הגיבורה המאומצת, וקראתי אותו בשקיקה פעם אחר פעם. נילי היתה מה שהיום מכונה בקיצור "ילדת כאפות", אבל שטרייט וורצל הקדישה 315 עמודים (!) להתבגרות הקשה שלה, שללא כל מימד טלנובלי כללה מציאות עירונית מדכדכת, דחייה מוחלטת מצד החברים לכיתה, בעיית השמנה, ואם אוהבת אמנם, אבל כזאת שאינה מודל חזק. כל הנ"ל לא דמו בשום אופן לחיים הדבשיים בקיבוץ, אבל שטרייט וורצל ידעה איך לגייס מהקורא אמפתיה מיידית ואיך לכתוב מרתק, ועוד בצורת מכתבים. היא לא חששה לטוות עלילה לא קלה לעיכול, בלי קיצורי דרך (רק לקראת סוף הספר נילי מצליחה לאבד ממשקלה ולהפוך לסוג של ברבור, ואז מת אביה - עמוד התווך שלה) והצליחה ללמד את הקורא שיעור או שניים על מנחוסים, גישה חיובית ודרכי התמודדות שתמיד יצטרך לגייס. לא מפתיע שהספרים אליהם חזרה שטרייט וורצל עצמה שוב ושוב, כפי שסיפרה בריאיון ל"הארץ" ב-2009, הם "דיוויד קופרפילד", ו"פוליאנה" - אותו הגדירה כ"מכמיר לב באופטימיות שלו".

ספר שלם על "ילדת כאפות" אחת. "אורי ו"מכתבים לצופיה"

קצת אחרי שדבורה עומר נפטרה, הגעתי לספריית הילדים ההיא בקיבוץ, שעיצבה את ילדותי ואת מי שאני לא פחות מהדשא, בית הילדים ומגרש הכדורסל ששכנו בסמוך. בתוך חלק מהספרים המאובקים והישנים ההם, מטמון שלא יסולא בפז, עדיין יש כרטיסיות השאלה עתיקות שדבוקות לכריכה הפנימית. לא השאלתי ספרים משם מאז 1989, אבל אני יודעת בוודאות ששמי רשום בכרטיסייה הוורודה של "מכתבים לצופיה" לפחות שש פעמים.    

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ