הכירו את יובל המבולבל של שנות ה-60: פסטיבל תאטרון בובות בירושלים - הצגות לילדים - הארץ

הכירו את יובל המבולבל של שנות ה-60: פסטיבל תאטרון בובות בירושלים

ללא מילים, בחושך, תיאטרון חפצים, מחול עם קוביות ושירים של ע' הלל - טעימה מתוך 10 ימים של תיאטרון בובות בירושלים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נורית אסיאג, עכבר העיר אונליין

הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות של תיאטרון הקרון, ה-20 במספר, יקדיש שישה ימים (19.8-14.8) בעשרה אתרים ירושלמיים לאותו ז'אנר נפלא של תיאטרון בובות. בתכנית: בובות הכפפה, הבובים והמריונטות, הנציגים היותר מפורסמים של הז'אנר, וגם תיאטרון חפצים ועבודה עם אצבעות ועם אביזרים כאלה ואחרים – חלקם יוצרים חזות אנושית, אחרים נותרים בכסותם כחפצים. התוספת של הבובות (או החפצים) מביאה לבמה פרמטר שמעשיר את החוויה התיאטרלית – האינטראקציה בין השחקן לאוביקט, ולעתים גם היכולת שלהם להפוך לאחד ולהיות נפרדים בו זמנית. לפניכם טעימה מתוך שלל האפשרויות שמציע הפסטיבל.

» פסטיבל תיאטרון בובות בירושלים - כל הפרטים» יריד חוצות היוצר או פסטיבל סרטים: קיץ לילדים בירושלים» החופש הגדול - כל האירועים וכל ההמלצות» לעבור את אוגוסט בחינם» אירועי קיץ לילדים בירושלים - המדריך המלא» פעילויות לילדים בחופש הגדול - לכל האירועים

אגדה שמגדה

"השושנה ישנה" היא עיבוד של נעמי יואלי לאגדה הידועה "היפהפייה הנרדמת". ההצגה נעה על התפר שבין שעת סיפור לתיאטרון – מצד אחד יש לנו מספרת, יואלי עצמה, מצד שני היא משתמשת בכל מיני אביזרים מיוחדים כדי להביא לנו את הסיפור, ועושה בהם שימוש תיאטרלי המשלב שיחות בין הדמויות השונות שבסיפור. האגדה המפורסמת על הנערה שנמה מאה שנה אחרי שנדקרה מהפלך (בעקבות נבואה של הפיה שלא הוזמנה לנשף) משתלבת בתוך סיפור מסגרת שבו משתפת יואלי את הקהל בזיכרונות הסיפור לפני השינה מילדותה, כשאביה היה מספר לה ולשתי אחיותיה את האגדה, ותמיד נרדם לפני הסוף. אנחנו, למזלנו, דווקא זוכים לקבל את הסוף. ולא רק אותו.

עיבוד זה עושה שימוש בספר מאויר, שכמעט אין בו מילים, ושאותו יצרה אחותה של יואלי, עמליה הופמן (ההצגה, אגב, מוקדשת לאחותן השלישית, עדנה, שהיא פיה אמיתית). הספר שאיירה וציירה הופמן הוא מאסטרפיס המרנין את הלב ואת העין. הוא גדול מאוד, בהחלט חורג מהגודל הסטנדרטי של ספר, וטומן בתוכו אינסוף הפתעות - יש חלונות שנפתחים, ופופ-אפים שקופצים, ודמויות שיוצאות מתוך הספר היישר לאצבעותיה של יואלי, ויש איורים מרהיבים והדפסים ועוד ועוד. ויותר מזה – הספר לא עוצב כפריט למדף, אלא כאביזר לתיאטרון. הוא אמנם ספר – יש לו כריכה ודפים – אבל הדפדוף בו הוא לא ליניארי-כרונולוגי, אלא מקפץ קדימה ואחורה, בחלק מהדפים העמוד מוצג לאורך, באחרים לרוחב, בחלק מהמקרים שני העמודים פרושים אל מול הקהל, באחרים עמוד אחד משמש פלטפורמה שממנה צצות כל מיני דמויות נייר. למעשה הספר הופך לבמה שעליה מתרחשת ההצגה, וזאת כנראה הסיבה לכך שהמופע מוגדר כתיאטרון מאויר.

יואלי עוברת באלגנטיות בין הדמויות השונות – היא גם המספרת וגם המלכה וגם המלך וגם הנסיכה וגם הפיות ואפילו הצפרדע, זה שמנבא למלכה שתיוולד לה ילדה. היא משנה את האינטונציה ואת המקצב, ושרה, ומדברת אל הקהל ומשלבת משחקי מילים וחרוזים וגם מוסיפה פרשנויות ותובנות ("בת המלך היא נסיכה מתבגרת, עושה מה שאסור"), וכמובן – משתפת בהצגה את הילדים. הם אלה שנותנים בשם הפיות את הברכות להולדת הנסיכה, והם היועצים שמסייעים לקדם את העלילה, והם גם נקראים לעזרה כדי לסלק את החפצים החדים מהממלכה. השילוב הזה בין יכולת סיפורית אדירה וכישרון משחק ובין טקסטים מדויקים, קצביים ומשעשעים לפרקים מצליח לכבוש את הקהל – הן הצעיר והן המבוגר. גם הבנים שישבו והקשיבו למה שלכאורה הוא סיפור לבנות נראו מרותקים. ואפילו אני – אחת שלא ממש מחבבת אגדות – הוקסמתי.

השושנה ישנה - מועדי הצגות

הספר הופך לבמה. השושנה ישנה (צילום: נעמי יואלי)

נקודת מפגש "קו נקודה!" הוא תיאטרון (כמעט) ללא מילים שמתרחש בחושך, ויש לו שני גיבורים ראשיים – נקודה אדומה (שהיא בעצם כדור קטן) וקו כחול (שהוא בעצם מקל גמיש). הקו והנקודה מגלים זה את זה, מתקרבים ומתרחקים, משחקים ורבים, בונים כל מיני מבנים מקופסאות, מנסים להתיידד, לשחק מחבואים, לרקוד, ואפילו לבנות לעצמים בית משותף.

ההצגה מתחילה כשאחת המפעילות/שחקניות פונה לקהל ומשחקת עם הנקודה השובבה שמציצה מהכיס ומתחבאת במעיל, עולה לאף ולא ממש מסכימה לשתף פעולה. אבל מרגע זה ועד הסוף, בדיוק אחרי שהמפעילה תזהיר את הקהל שהאור עומד להיכבות, שתי המפעילות נשארות בחושך, לבושות שחור מכף רגל ועד ראש (אפילו פניהן מוסתרים), והבמה מפונה לטובת הקו, הנקודה והקופסאות. מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות מובאת ללא מילים ונשענת על מוזיקה ועל צלילים שמפיקות המפעילות. כיוון שאין במופע הבעות פנים ואין מילים, אלא רק צורות מופשטות, צריך סבלנות ובגרות ויכולת דמיון כדי לעקוב אחר הסיפורים ואחר ההתרחשויות, ולכן המופע לא יתאים לכל ילד, ויצליח יותר אצל ילדים גדולים או כאלה שלא חייבים את המילה כדי להיכנס לעלילה.

בהתחלה יש לנו רק קו ונקודה שמנסים להכיר זה את זה, אבל לאט לאט התמונה הופכת להיות יותר מורכבת, ומציגה יותר ויותר אפשרויות משחק במרחב. מעניין לראות את ההבדלים בין ההתנהלות של הקו והנקודה - בין הנקודה המקפצת לקו המתמתח ונע כתולעת או כנחש. כאשר הקופסאות נכנסות לתמונה נוצרות דמויות שונות, משעשע לשמוע את ניסיונות הניחוש של הקהל ("ככה לא נראה חתול", פסקה ילדה, והתשובה האמהית לא איחרה: "ככה נראה חתול מקוביות").

הרעיון מקסים והביצוע מעורר התפעלות – למרות ששתי המפעילות נותרות בחשיכה שיתוף הפעולה ביניהן זוהר במלוא הדרו, ובזכותו היחסים והתקשורת בין הקו לנקודה זורמים באופן חלק. כל כך חלק, עד שלרגעים אפילו נדמה שלפנינו סרטון באנימציה ממוחשבת ולא מופע חי שמתופעל בזמן אמת בידי שתי שחקניות.

קו נקודה - מועדי הצגות

לילדים גדולים. קו נקודה (צילום: יח"צ)

לצאת מהקופסה חובבי התנועה והמחול לא יכולים שלא להתרגש, להתלהב וליהנות מ"קרקס קוביות" - תיאטרון מחול ללא מילים ועם הרבה קוביות ומבנים הנדסיים מורכבים המשנים ומחליפים צורה. ויש גם סיפורים קטנים והומור ורומנטיקה וקצת ציניות, וכלב מקוביות (שמייצר קקי מקוביות) ונחש מעוינים, ותולעת קטנה קובייתית, ובתים בקווים ישרים ומגדלים, וליצנים עם אף אדום ריבועי, ובגדים משגעים מתיבות ועוד הרבה דברים שלא חלמתם שאפשר לעשות מקוביות.

מופע זה מדגים את היופי המיוחד של תיאטרון בובות, את השילוב ושיתוף הפעולה בין היוצר של הבובות והאביזרים (במקרה זה עבודה מרהיבה של גליה לוי גרד) לבין השחקנים-מפעילים. המשחק והתנועה המופלאים, והקולות והבעות הפנים של שני השחקנים-רקדנים נותנים חיים לקוביות מצד אחד, אבל גם הקוביות עצמן, אותם מבנים הנדסיים מפוארים ומתוחכמים, מגישים לצמד השחקנים מצע מדהים שפותח אינסוף אפשרויות בימתיות-תיאטרליות. שיתוף הפעולה בין הדמויות החיות לקוביות הוא כל כך שלם, עד שקשה לדעת מה קדם למה – הקופסה לשחקן או הרקדן לתיבה. ככל שהמופע מתקדם נחשפים בפנינו עוד ועוד אפשרויות ריבועיות שסוחטות קריאות התפעלות ומציגות דרך חדשה ומופלאה להתבונן על הנדסת המרחב.

קרקס קוביות - מועדי הצגות

מאתגר. קרקס קוביות (צילום: יח"צ)

ששון ושמחה ע' הלל הוא כותב השירים לילדים האהוב עלי מכולם. היכולת המופלאה שלו לשחק עם השפה על שלל מרכיביה – המילים, המקצב, המצלול והחריזה – הפליאה אותי כבר בילדותי ולא מפסיקה לרגש אותי כל פעם מחדש. אך הלל הוא לא רק אשף מילולי, הוא גם מצליח לתת את נקודת המבט של הילד על כל מיני התרחשויות וכל מיני שלבים בחייו, כמו הנטייה לשאול ולשאול ("בולבול, תגיד לי למה") או ההסתבכות בעקבות רצון טוב (הילדה בתיה שעושה אמבטיה לבובתה קטיה ונרטבת כולה בעצמה).

ההצגה "דודי שמחה" (תיאטרון המדיטק ותיאטרון כפיים) היא עיבוד לספרו של הלל על דמותו של אותו דוד קוקוריקו, יובל המבולבל של שנות ה-60 אם תרצו, שתמיד עושה שטויות ומסתבך בלי להתכוון לכך. זה מופע שיש בו שני שחקנים – האחד מגלם את דמותו של הדוד שמחה; והשני מפעיל את הבוב קטנצ'יק - הילד שכל כך אוהב את הדוד המצחיקול. במופע משולבות גם בובות מיוחדות, על תקן השכנים של קטנצ'יק ושמחה, העשויות חפצים שמייצגים נאמנה את הדמות, כמו האופה, העשוי ממחבץ של פעם ומשק קמח; או הספר העשוי ממברשת לגילוח וסינר לבן.

השיר המקורי של הלל מככב בהצגה, ובין שורותיו המקסימות משולבים בחוכמה גם טקסטים עדכניים. הבובות, התפאורה והאביזרים והבימוי והמשחק המצוינים מצליחים להחזיר לחיים את הרוח של שנות ה-60 וה-70 בלי להיראות ארכאיים או טרחניים (שימו לב לתפקיד המכובד של הרדיו, הכוכב של הימים ההם, כשכמעט לא היתה טלוויזיה וממש לא היה יוטיוב), ומיטיבים לשחזר את האווירה של בניין משותף שבו יש רופא ואופה וסנדלר וספר ודוד אחד, קצת טרללל. אך יותר מכל – ההצגה מצליחה לשמר את הרוח הע' הללית, את אותו שילוב מרגש של וירטואוזיה מילולית, רוח שטות ושיר הלל לילדוּת ולפשטותה הכובשת.

דודי שמחה - מועדי הצגות

פסטיבל תיאטרון בובות בירושלים - ראשון ה-14.8 עד שישי ה-19.8 בחללים ואולמות שונים ברחבי ירושלים: תיאטרון החאן,תיאטרון הקרוןאמפיתיאטרון גן הפעמון, מרכז העירוני לתיאטרון ע"ש נורית קציר, בבית הספר לתיאטרון חזותי ובשכונת נחלאות ובשכונת ימין משה. 30-90 שקלים, מחירי ההצגות 55 שקלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ