הדרך לשמה: חגיגה של מילים ושפה

המופע החדש של קבוצת התיאטרון "רות קנר" מביא סיפור נקי עם ארבעה שחקנים, שיכניס גם ילדים שרגילים לרעש וצלצולים לעניין

נורית אסיאג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית אסיאג, עכבר העיר

"הדרך לשמה" הוא מפגש סיפורים של חברי קבוצת תיאטרון רות קנר. חברי הקבוצה מגישים בדרכם המיוחדת והכובשת חמישה סיפורים (חלקם למעשה שירים), שביניהם נשזר שירו של שלמה אריאל, "הדרך לשמה". מדובר בשיר הלל למסע בעולם הדמיון, שמהווה מסגרת לסיפורים וקו מחבר ביניהם: "עוד מעט ניסע לשמה/ לא חשוב לדעת למה/ זה באמת, זה לא בצחוק/ שמה זה רחוק רחוק". הסיפורים והשירים מובאים כלשונם, ורק בסיפור אחד, "מכונית הקסמים" של דליה רביקוביץ', מוחלף הגיבור מיכה בגיבורה דליה.

הדרך לשמה - כל המועדיםעוד הצגות ילדים

סומכים על הילדים

קבוצת קנר בחרה להשאיר את הטקסטים בשפתם המקורית, גם אם הם כוללים מילים גבוהות או "מילים של פעם" שאולי ילדים לא יכירו. בחירה שלא מזלזלת בילדים, ויוצאת מנקודת הנחה שמה שחשוב באמת הוא שהם יחושו ברוח הדברים, גם אם לא יקלטו את כל הפרטים. במובן זה המופע מזכיר את ההצגה "צרור נפלאות הקרקס" (תיאטרון המלה), המבוססת על שירים מאת נתן אלתרמן. בנוסף, בשני המופעים אין אפקטים או טריקים טכנולוגיים, כך שהטקסטים והמשחק הם לב לבו של המופע.

את הניקיון הבימתי קבוצת קנר לוקחת צעד אחד קדימה. המופע כולו ללא במה מוגבהת, תלבושות מיוחדות, תפאורה, משחקי תאורה, מוזיקה, אביזרים או החשכה של האולם. השפה התיאטרלית היא לכאורה מצומצמת, אך כיוון שהיא נסמכת כולה על הווירטואוזיות של הטקסט והשחקנים, היא למעשה עשירה ומלאה בניואנסים. התוצאה היא חגיגה של מילים ושפה, אינטונציה ומקצב, תנועות גוף והבעות פנים.

שפה תיאטרלית מצומצמת. הדרך לשמה (צילום: גדי דגון)

קצב מלודי על גבול הא-קפלה

חמישה טקסטים מוגשים במופע: "שוש - מסע הרפתקאות של סוסון ים" מאת שלמה אריאל, "מכונית הקסמים" על פי דליה רביקוביץ', "הנער ביער" מאת ח.נ ביאליק, "נעלי הפלא של רחלי" מאת פניה ברגשטיין ופרק מתוך "עלילות מיקי מהו" לאברהם שלונסקי. "מכונית הקסמים", מסופר כמעט כולו בידי שחקנית אחת. כל שאר הסיפורים מוגשים בידי ארבעת השחקנים המדהימים, שחולקים את העלילה, הקולות והתנועות, והמילים זורמות ביניהם בשלמות מעוררת התפעלות. זהו תיאטרון סיפור המציג כל הרכב אפשרי, או לא אפשרי,  של ארבעה שחקנים, מילים, צלילים ותנועה. יש סצנות שהקצב שלהן כל כך מלודי עד שהן נשמעות על גבול הא-קפלה (כמו שירו של ירחמיאל הסנדלר ב"נעלי הפלא של רחלי"); אחרות שבהן תנועות השחקנים הן כמעט תיאטרון מחול (חיות האל"ף-בי"ת ב"הנער ביער"); לעתים מילה מוצגת כאונומתופאה (השְט-שְט-שְט של דג החרב השט ב"מסע ההרפתקאות של סוסון הים"); ולפעמים הניגון של הטקסט מדגיש את המצלול והחריזה בשיר (בכל השירים, ובעיקר ב"עלילות מיקי מהו").

תיאטרון שמבוסס על מילים. הדרך לשמה (צילום: גדי דגון)

בעולם שבו הצגות ילדים רבות עמוסות ומלאות בפלייבק, תלבושות וצבעים, הניקיון הוויזואלי והטכנולוגי של "הדרך לשמה" הוא צעד אמיץ. מי שרגיל לכל הרעש והצלצולים הרגילים של הצגות הילדים, עלול להתאכזב. אך גם ילדי האייפון שהיו בקהל, ושחיים בעולם מהבהב ומרצד, מצפצף ומזמזם, ישבו רובם מרותקים. והאמת? זה לא מפליא - הקליידוסקופ של הצלילים והתנועות שקבוצת קנר יוצרת הוא כה מהפנט שקשה לא להישאב אליו.

הדרך לשמה, שבת ה-18.2 ב-11:00 וב-12:30, מוזיאון תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ