בטח יש ילד: המעבר מהספר לבמה הצליח

העיבוד הבימתי לספר "בטח יש ילד" הופך אותו למחזמר קלאסי שמצליח לא ליפול לקלישאות

נורית אסיאג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית אסיאג, עכבר העיר

בטח יש ילד הוא מופע הפתיחה של תזמורת הבמה הישראלית בסדרת קונצרטים שתתקיים במוזיאון תל אביב בחודשים הקרובים. המופע מציג מוזיקה מקורית של אי־אן שו וטליה אילן למחזה שכתב אלעד וינגרד על פי ספרו ("בטח יש ילד", הוצאת אגם). לא מדובר בהצגה רגילה, כיוון שעל הבמה יש תזמורת ומנצחת, ולא בקונצרט סטנדרטי, כי יש שחקנים ואביזרים וסיפור, אלא במופע שבו שני הז'אנרים האמנותיים שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה.בטח יש ילד - לכל הפרטיםתזמורת חיה על הבמה תמיד נותנת ערך מוסף, אך גם גובה מחיר – היא תופסת מקום יקר ומכתיבה מראש את התנאים הפיזיים של המופע. כתיבה ובימוי של מופע כזה דורשים התאמה מיוחדת שרואה את התזמורת כחלק בלתי נפרד מהבמה. ולכן התפאורה מצומצמת והספייס שבו נעים השחקנים מוגבל, אך העושר התזמורתי והמוזיקלי מחפה על הצמצום, ויותר מכך – הוא נותן למופע גוונים נוספים. המעבר מספר ילדים לבמה הוא לא פשוט: איך הופכים סיפור שמקריאים ב־15-10 דקות להצגה שלמה הנמשכת קרוב לשעה? במקרה של "בטח יש ילד" יש מורכבות נוספת – הספר המקורי לא מספר סיפור במובן הקלאסי, ואין בו שלד עלילתי, אלא פיתוח של מחשבה של ילד המהרהר באפשרות שבסין חי ילד שממש דומה לו מכל הבחינות, "הוא נראה/ בדיוק כמוני/ רק עם עיניים/ מלוכסנות". המעבר מהספר להצגה מצריך, אם כן, סיפור שצומח מתוך המחשבה הילדית, ויחד עם זאת ממשיך לרפרר ליצירה המקורית.

מעבר מספר מיוחד לההצגה מעניינת (צילום: יח"צ) בתחילת ההצגה אנחנו פוגשים את תום, ילד שאפו בספרים ומחשבותיו בעננים. אמא שלו מביאה לו במתנה כדור גלובוס, ותום מעלה שאלות רגע לפני שהוא עוצם את העיניים: מי גר במדינות אחרות? אנשים אחרים, לא כמונו? כל האנשים בעולם בדיוק אותו דבר? יכול להיות ילד בעולם שהוא בדיוק כמוני, תאום?פתאום תום (ואיתו אנחנו) מגלה ילד שממש דומה לו, שמחזיק כדור גלובוס בדיוק כמו שלו, אבל הוא סיני שחי בסין ושמו טאו טאו. בזכות קסם הטמון בכדורים שני הילדים מתחלפים זה עם זה, ותום (הלבוש כחול ארץ ישראלי) מגיע לצד האדום של הבמה, ואילו טאו טאו (הלבוש אדום כדגל סין) מגיע לצד הכחול של הבמה. הם מחליטים לבלות יום שלם כל אחד בביתו של השני, וכך יתורו זה את ארצו של זה ויראו איך חיים בצד השני של הגלובוס.ואכן כל אחד מהשניים יטעם מההווי הזר לו (ולא נגלה לכם מה הנגיסה הישראלית שיקבל טאו טאו כדי לא להרוס את ההפתעה המשעשעת), ובהמשך תום יאבד את הגלובוס הקסום שלו, ידאג שמא ייתקע לנצח בצד הלא נכון, אבל בסוף ימצא את דרכו חזרה לבית ולהורים שלו, לחברים ולשפה שלו. המופע משובץ בשירים שהעיבודים התזמורתיים והביצועים הקוליים מעניקים להם איכות של מחזמר קלאסי, למרות ההעמדה הבימתית הצנועה. אי־אן שו וטליה אילן מגישים מוזיקה מקורית ששתולים בה נגיעות של צלילים סיניים ומחוות לשירה ישראלית ("ארץ ישראל יפה" שהלחין שייקה פייקוב). להבדיל מהצד הוויזואלי במופע, שקצת נשען יותר מדי על סטריאוטיפים לגבי תרבות סין (הלבוש והאוכל), המוזיקה מצליחה לפזר רמזים דקים בין התווים בלי ליפול לפח הקלישאות.

יותר מדי סטריאוטיפים. בטח יש ילד (צילום: באדיבות התזמורת)הטקסט המחורז של הספר משובץ בתוך אחד השירים בהצגה, וכמו בגרסה הכתובה גם על הבמה מקבלים בין העברית טעימות של סינית. אך מעבר לאזכור הגלוי של יצירת המקור, וינגרד מצליח לשמר במעבר מהספר למחזה את קסם המחוזות הרחוקים כפי שהוא נתפס בעיני הילד: ילד שמסתקרן מהעולם הגדול, אך עדיין רואה אותו דרך הפריזמה האישית שלו; שמחפש את הדומה בתוך השונה; שנמשך לאחר, למפתיע, אך גם חושש ממנו; שמוקסם ממקומות זרים, אבל בסוף תמיד רוצה הביתה. בטח יש ילד, שבת ה-27.10 ב-11:00 וב-12:30 במוזיאון תל אביב. מחיר: 70 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ