ליפול ברשת: איך מתמודדים עם חרם כיתתי בפייסבוק? - הצגות לילדים - הארץ

ליפול ברשת: איך מתמודדים עם חרם כיתתי בפייסבוק?

ההצגה "ליפול ברשת" מעבירה את עוצמתו וכיעורו של החרם הכיתתי ומזכירה לילדים שזה יכול לקרות גם למלכת הכיתה

נורית אסיאג, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נורית אסיאג, עכבר העיר אונליין

בתחילת ההצגה "ליפול ברשת" אנחנו מתוודעים לאיילה, שכולם קוראים לה לולי, נערה, אוטוטו בת מצווה, שכבר שבוע לא הולכת לבית הספר. התירוץ שלה הוא כאב בטן, אבל די ברור שמשהו אחר לגמרי מציק לה. אמא ואבא שלה (היא בבית, הוא בשיחת וידאו לונג דיסטנס מהונג קונג, שמוקרנת על מסך ענק המדמה את צג המחשב הנייד של לולי) מנסים להבין מה הסיבה לכל העניין, אבל היא שומרת בבטן, לא משתפת. במקום לדבר עם ההורים היא חורשת ביוטיוב על שיר של הזמר אליל הבנות, רון נשר.

ליפול ברשת - לכל הפרטים

פתאום קורה הבלתי צפוי. נשר מדבר אליה מתוך המסך. פנייה ישירה, אישית. כן, הוא שומע אותה – "יש לי שמיעה אבסולוטית", הוא מתבדח. ואז הוא יוצא מהמחשב, ונכנס מהעולם הווירטואלי לזה האמיתי. למרות ההלם מהכניסה הלא צפויה של נשר לחייה, איתו לולי יכולה לדבר, אליו היא מרגישה קרובה, והיא פורשת בפניו את מסך הייסורים שעברה ושגרם לה להישאר בבית ולא לרצות לשוב לבית הספר לעולם. לאט לאט, תוך קפיצות בין העבר להווה, אנו לומדים איך צעד קטן, שנעשה ברוח שטות, ללא כוונת פגיעה, הולך ומתעצם כשהוא מקבל את ההקשר הלא נכון, כשמנפחים אותו מעבר לכוונה המקורית. איך בדיחה פרטית של שתי חברות נחשפת, הופכת פומבית (ותודה לפייסבוק שהביאנו עד הלום) וגוררת חרם כיתתי על איילה.

במהלך ההצגה הקהל מכיר מקרוב את חבריה של איילה: את איה, מלכת הכיתה הסכסכנית, את יובל המקובל, את גוני החנון והיחיד שלא מפנה את הגב ללולי, ואת נוגה, חברתה הטובה של איילה, שגם היא נסחפת עם הזרם (בסוף היא תכפר על כך, אל תדאגו). כמובן, גם את ההורים נכיר יותר מקרוב (אבא על המסך בלבד, בכלל לא מגיע לבמה), ולא נוכל לא להזדהות עם חוסר האונים שלהם אל מול לולי, השומרת את רגשותיה לעצמה, לא מספרת להם, לא משתפת אותם.

ייחודה של ההצגה הוא השימוש הרבגוני במסכי וידאו שעל הבמה, המשתלבים בתוך התפאורה. בין השאר הם משמשים רקע לחלק מהסצנות (חצר בית הספר, הרחוב – עם או בלי צילומים של הדמויות בהצגה) או השתקפות של צג המחשב, כך שאנחנו גם רואים דרכם התכתבויות (לכאורה) באונליין וכמובן את הגיבור הלא אנושי – הפייסבוק. בחלק מהמקרים צילומים שמבצעות הדמויות במצלמת וידאו קטנה, כחלק מהעלילה, מוקרנים על גבי המסכים הגדולים בזמן אמת. השימוש במסכים הוא אמנם לא וידאו ארט, אבל הוא בהחלט יצירתי ומנסה – ואף מצליח - למקסם את המדיום.

על אף השימוש העדכני בווידאו ולמרות הנוכחות של הסלנג (פייס ולא פייסבוק, "אני אחד המופרעים אם לא ה..."), קשה להתעלם מהניחוח המעט דידקטי שנלווה למחזה. אין מה לעשות, כשעוסקים בנושא כמו חרם קשה להישאר בלי איזו אמירה חינוכית. כמובן, אף אחד על הבמה לא אומר "זה לא חברי לעשות חרם", או – לא עלינו – "זה לא נעים לנדות מישהו, תבקשו יפה סליחה", אבל העובדה שדווקא כאשר המבוגרים נכנסים לתמונה (בעדינות, ייאמר לזכות היוצרים), הסיפור מצליח להיפתר מרמזת על מסר חינוכי בסגנון – שתפו את ההורים והמורים, הם יכולים לעזור. אם כי, שוב לזכות היוצרים, הילדים עושים את רוב העבודה, המבוגרים רק מכשירים את השטח, נותנים את הקונטקסט המתאים. גם הסטריאוטיפיות של הדמויות – המלכה הסכסכנית, החנון בעל החוש הומור - מעט מבאסת. אסור לשכוח שההצגה הזו מיועדת לבני 13-9, גיל שבו עדיין תקף הסטטוס קוו הבימתי לסוף טוב. הדרישה הלא כתובה הזו, של סוף טוב שבו הכל שב למקומו בשלום וכולם למדו את הלקח, תרמה לא מעט לכך שבסוף הרגשתי שעכשיו אני בשלה לשיעור חברה (או איך קוראים לזה היום, כישורי חיים? חינוך חברתי?) שבו המחנכת – או טוב יותר, היועצת – תעשה לנו איזו דינמיקה כיתתית על חרם ונידוי.

ולמרות זאת, מדובר בהצגה חזקה שמצליחה להעביר את עוצמתו וכיעורו של החרם הכיתתי בלי להיכנס למלודרמטיות מיותרת. השימוש העדכני בווידאו, השילוב של ההומור, הדילוג המתוחכם בין עבר להווה, הזמן שעובר עד שמגלים מה בדיוק קרה ולמה החרימו את איילה, כל אלה מקרבים את הצופה – הצעיר והמבוגר - לנעשה, מחדדים את התחושות האישיות שעולות. ויותר מכך - העובדה שהחרם קרה דווקא לילדה מקובלת, חברותית, יפה, חכמה ומצחיקה מחזקת את ההזדהות עם הגיבורה, מעצימה את החששות הפרטיים שזה יקרה גם לכם, או גרוע מכך - לילדכם. אחרי הכל, אם זה קרה ללולי, זה יכול לקרות לכל אחד.

ליפול ברשת - מועדי הצגה

תגובות