נורית אסיאג, עכבר העיר אונליין

בובו ולוסינדה הם שני פועלי במה שאחראים על הניקיון, על האביזרים ועל התלבושות בתיאטרון. כמו רבים וטובים, גם הם חולמים להיות שחקנים ולעלות על הבמה בלי מטאטא ומטלית. ולכן, כשאף אחד לא רואה - או לפחות כשהם חושבים שאף אחד לא רואה - הם נותנים דרור ליצירתיות שחבויה בתוכם על הבמה, מול הכיסאות הריקים.

בובו ולוסינדה - לכל המועדים

יום אחד משחק המזל לשני הוואנאביז. שני השחקנים המקצועיים של התיאטרון פורשים בלי הודעה מוקדמת, והמנהל מבקש מבובו ולוסינדה לתפוס את מקומם, כי "ההצגה חייבת להימשך". ככה, בספונטניות, ללא זמן לתכנון ולחזרות, נופלת לידיהם ההזדמנות להראות את כוחם. והפעם מול קהל. לוסינדה ישר מתעשתת ומנהלת את העניינים ("גם אני מפחדת, אבל צריך לקפוץ למים"), לבובו לוקח קצת זמן להתחמם ולהיכנס לתמונה, אבל בסופו של דבר הם מצליחים להרים מופע, בלי להתכונן ובלי לתכנן.

ההצגה שרוקח הצמד היא קולאז' מצחיק ומשובש של אגדות ילדים, המתחיל ב"כיפה אדומה" (בובו, לצהלות הילדים בקהל, מקבל את תפקיד הילדה, לוסינדה היא הזאב המחופש לסבתא), עובר דרך "נסיך צפרדע", וחוזר ל"כיפה אדומה" בתוספת מוטיבים הלקוחים מ"שלגיה ושבעת הגמדים". בדרך לסוף הטוב בובו מוחה על הליהוק, ולוקח לעצמו את תפקיד הנסיך, מה שמחייב את לוסינדה לוותר על החרב ולהפוך לנסיכה כיפה אדומה, שהורעלה מהתפוח, אבל קמה לתחייה בזכות נשיקה.  

משחקי מגדר. כיפה אדומה - גרסת בובו ולוסינדה (צילום: רוני פרל)

את העלילה המופרכת שלהם מתבל הצמד חמד בהרבה הומור - בקטעי סלפסטיק של נפילות ומעידות, בסצנות של קרב חרבות ודהירה על סוס וכמובן בשיאים רומנטיים (היכונו ל"איכס, נשיקה" מצד הקהל הצעיר). המעברים המתוחכמים בין האגדות מצליחים לסחוט מהילדים פרצי צחוק וצעקות שמחה של זיהוי - "זה משלגיה, זה משלגיה!" - ורגעי המתח מדרבנים את הקהל הצעיר לעזור לגיבורים ולהזהיר את הנסיך מפני הזאב. לא לחינם מחמיא לבובו ולוסינדה מנהל התיאטרון: "היה מרגש, היה מותח, היתה אהבת אמת, מוות, תחייה מחדש", ולא סתם הוא מציין בחוכמה "אין דבר כזה אמיתי בתיאטרון, הכל שקר ובלוף. וזה כל היופי שאין אמת".

שני השחקנים - יניב קלדרון וגל אביב קלדרון, שגם יצרה את ההצגה - עוברים באלגנטיות בין הדמויות הראשיות והמשניות ובין התפניות בעלילה, בין היותם הצמד קלדרון בתפקיד בובו ולוסינדה, להיותם השחקנים בובו ולוסינדה שמגלמים את גיבורי האגדות. הקטנים יותר עלולים לפספס את התחכום שבעלילה, אבל ייהנו מההומור ומההעמדות המשעשעות. הגדולים יותר יכולים בהחלט להתענג מהעמימות המכוונת של המציאות הבימתית ומשבירת הקו העלילתי הקאנוני של אגדות הילדים. לטובת חובבי המסרים יש בהצגה, לצד ההומור והדמיון והמשחק המצוין, גם עידוד למתן דרור ליצירתיות, לרצונות ולשאיפות, ללקיחת צ'אנסים ולהליכה עם הדברים עד הסוף, למרות הפחד.

מתוחכם ואלגנטי. צפו בקטע מתוך "בובו ולוסינדה"

"המופע של בובו ולוסינדה" מתרחש על במה קטנה, כמעט עירומה מתפאורה, תוך שימוש באביזרים ספורים. זוהי הצגה מינימליסטית, שבה יש שני שחקנים נטו ואינה נשענת על פירוטכניקה ותפאורה מפוארת. המינימליזם ההפקתי והעובדה שמדובר בהצגה על הצגה, מצליחים להעביר כאן מסר נוסף, שאולי לא נאמר בקול רם, אך בהחלט נוכח על הבמה: הצגה טובה לילדים לא חייבת כוכבים ותפאורה נוצצת. גם ללא עטיפה זוהרת אפשר ליצור מופע מהנה ואינטליגנטי. במובן הזה "המופע של בובו ולוסינדה" מראה לילדים ומזכירה לנו, ההורים, שתיאטרון זה קודם כל - ואולי בעיקר - סיפור טוב. וכמובן, צריך לדעת לספר אותו.

» בובו ולוסינדה - תיאטרון התיבה, שבת ה-18.6 ב-11:30, מוזיאון תל אביב לאמנות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ