שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הצגות ילדים: לראות את האור

ההצגה "עושת הנפלאות" היא שחזור מוצלח ואמין למחזה הותיק והמוכר. אפילו הסיום מלא הפאתוס והמיותר לא הורס את החוויה החשובה שהצופים הצעירים עוברים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית אסיאג, עכבר העיר

"עושת הנפלאות", עיבוד למחזהו של וויליאם גיבסון מ-1959, מביא את סיפור היכרותן של הלן קלר ומורתה אן סאליבן, ומתמקד בתחילת דרכן המשותפת, דרך שנמשכה כמעט 50 שנה. ההצגה עוקבת אחר תקופה קצרה בחייה של הלן – מגיל שש-שבע, אז נכנסה לחייה סאליבן, ועד הרגע שבו הבינה והפנימה איך היא יכולה לתקשר עם העולם.

» הצגות ילדים» עושת הנפלאות - לכל הפרטיםהלן בת השבע, שאיבדה את הראייה והשמיעה בינקותה בעקבות מחלה, היא פרועה, לא מחונכת ולא צייתנית, ולמעשה משליטה טרור בבית. הוריה חסרי אונים ומתוסכלים – מצד אחד הם מאוד אוהבים אותה ואינם רוצים להכניס אותה למוסד, מצד שני הם אינם מצליחים להתמודד איתה ועם התקפי הזעם שלה. כפתרון אחרון הם מכניסים לחייהם מטפלת מיוחדת, אן סאליבן, צעירה בת 20, בוגרת המכון לעיוורים, שהיא בעצמה לקוית ראייה.

סאליבן מבינה היטב שהמגבלות הפיזיות גורמות להלן לתסכול, ומכאן ההתנהגות התוקפנית שלה, "המוח שלה", היא אומרת, "בכלל לא מוגבל". נחושה להצליח להגיע אליה, סאליבן משכנעת את המשפחה להפקיד את הלן בידיה למשך שבועיים שבמהלכם רק היא תדאג לה. היא מבינה שיש צורך להרחיק אותה מבני משפחתה המפנקים כדי להציב לה גבולות וללמדה איך להתנהג בחברה. בסופו של דבר, לאחר לא מעט תסכולים מכל הצדדים, הלן תצליח להפנים את כללי ההתנהגות, וחשוב מכך – תלמד לתקשר עם הסביבה.

נחישות שהובילה ללמידה.עושת הנפלאות (צילום: בני גם זו לטובה)

נפלאות הקשר בין מגע למשמעות שם ההצגה, "עושת הנפלאות", מתייחס לסאליבן, מורתה של הלן, ואכן שם זה הולם אותה. אי אפשר לא להתפעל מהאינטואיציה הנדירה שלה שהובילה אותה במסעה אל תוך נפשה של הלן, במיוחד לאור העובדה שמדובר בסוף המאה ה-19, תקופה שבה עדיין היתה מודעות נמוכה לילדים עם צרכים מיוחדים ולטיפול בהם. סאליבן גילתה המון אמפתיה והבנה למצבה של הלן, לכך שהיא כלואה בתוך נפשה ללא יכולת לפרוץ החוצה, אבל מחקה מקשת הרגשות שלה את הרחמים: "מה עוזרים לה הרחמים? לרחם עליה זה הרבה פחות עבודה מללמד אותה", "הבעיה הכי גדולה שלה זה הרחמים. אתם מתנהגים אליה כמו חיית מחמד". אלו משפטים חזקים מאוד במחזה, שלא איבדו מכוחם ומהרלוונטיות שלהם, כיוון שגם בימינו אחת הבעיות שאיתן נאלצים להתמודד הורים לילדים עם צרכים מיוחדים (וכמובן גם בוגרים עם צרכים מיוחדים בעצמם) היא שאנשים מסביב מונעים מתוך רחמים ולא מתוך רצון אמיתי לעזור ולתמוך.

אך מעבר להבנה שצריך להציב גבולות ולהפסיק לרחם, סאליבן ידעה שצריך ללמד את הלן שפה. היא השתמשה באיות של שפת הסימנים (השחקנים, אגב, אכן משתמשים באל"ף-בי"ת של שפת הסימנים הישראלית) על גבי כף ידה של הלן, נותנת לה למשש את האצבעות, להכיר את הסימן. שוב ושוב, ללא לאות, היא הגישה לה חפץ, ולאחר מכן אייתה את המילים השונות. למרות שהלן חזרה אחריה, היה ברור שהיא לא מבינה את הקשר בין הסימן (התנועות, המגע) למשמעות.

אסור לרחם, צריך לעזור. עושת הנפלאות (צילום: בני גם זו לטובה)

ההצגה מיטיבה להאיר חלק מהותי וחשוב זה של לימוד השפה ביחסים בין סאליבן להלן. רכישת שפה היא תהליך טבעי שעובר כל ילד, ואין צורך ללמד אותו לדבר. מוחו מכוון אותו, והוא לבד, כמו מדען קטן, מגלה שיש קשר בין צליל למשמעות, חושף את הכללים הנחבאים, יוצר בעצמו הטיות ומשפטים שלא שמע. אך הלן היא מקרה מיוחד, המגבלות הפיזיות שלה עוצרות את התהליך הטבעי. סאליבן אומרת לאמה של הלן: "זה כמו שאת מדברת עם התינוקת. אני מנסה לגרום להלן לשמוע את השפה", אך בינה לבין עצמה היא מוטרדת, "איך אני יכולה להסביר לה שזאת מילה ומילה מייצגת דבר מסוים?". הדגש בהצגה על הצד השפתי וחשיבותו הוא מאלף, רק חבל שבסופו של דבר, כאשר הלן אכן מפנימה את הקשר בין התנועה/מגע למשמעות, בחרו להדגיש זאת בסצנה לא אמינה, שבה הלן ממש אומרת בקול את המילה "מים". השימוש במילה הצלילית פוגם באמינות של הרגע ומשאיר טעם לוואי של עודף פאתוס. הלן אכן למדה לדבר ולהשתמש בשפה הצלילית, אך רק בשלב מאוחר יותר, ותוך כדי תהליך למידה מכוון. באופן ספונטני היא לא היתה מצליחה להפיק צלילים בעלי משמעות.

למרות שסצנת הסיום בהצגה לוקה במעט פאתוס, כמו מבקשת לסחוט עוד דמעות מעינינו, רוב ההצגה מצליחה לשמור על איפוק רגשי. המשחק בהצגה מצוין, ובמיוחד ראויה לציון יבגניה הילזנרט, שמיטיבה לשחק את הלן, משכנעת אותנו שהיא לא רואה ולא שומעת ("ממש פחדתי שהיא תיפול מהבמה", אמרה הפרטית שלי). הילזנרט מצליחה להעביר ללא מילים את הנשמה העקשנית, המרדנית והעצמאית של הלן, קווים באופיה שלמעשה הצליחו לקדם אותה הלאה ולהפוך לאשת חינוך ולסופרת.

"עושת הנפלאות" היא הצגה טובה כיוון שהיא מעלה לבמה נושאים שבדרך כלל נשארים בצל, שלא אוהבים לדבר עליהם ולהראות אותם (אלא אם מדובר באירוע התרמה), בטח לא בפני ילדים. זו הצגה שחושפת את ההתמודדות היומיומית, את התסכול, את המאבק, את המלחמה האישית של כל בני המשפחה שנקרעים בין האהבה והדאגה לילד לרצון בחיים "נורמליים", בקצת שקט ושלווה. יותר מכך, "עושת הנפלאות" מציעה נקודת מבט מרעננת על האחר – לא עוד פנייה לאנשים "הבריאים" שיפתחו את לבם (או כיסם) למען החלש, אלא חשיפת ההתמודדות הכמעט סיזיפית של בני המשפחה ויצירת הזדהות אצל הצופה, כך שגם הוא לומד על עצמו ועל המאבקים האישיים שלו. הסיפור של קלר וסאליבן מעניק השראה לכל אדם ואדם לא כי הן הצליחו כנגד כל הסיכויים, אלא כי הן התגברו על המכשולים שהחיים הציבו להן בעבודה קשה, אהבה, נחישות ואמונה בדרכן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ