שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הצגות ילדים: השילוש הקדוש של תיאטרון המדיטק

צריך להוריד את הכובע בפני תיאטרון המדיטק שמעניק לנו את טרילוגיית אריך קסטנר בעיבודים מקסימים ומרגשים

נורית אסיאג, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית אסיאג, עכבר העיר

"הכיתה המעופפת", ההצגה שחותמת את טרילוגיית אריך קסטנר, היא אירוע תיאטרון מרגש ומרהיב כמו שתי קודמותיה - "אמיל והבלשים" ו"אורה הכפולה". שיתוף הפעולה של עידו ריקלין (מחזה) ורפי ניב (בימוי) מגיש לנו, בפעם השלישית, פרשנות מרתקת ויצירתית לסיפוריו של קסטנר, פרשנות שמצליחה לשמור על הרוח שבספריו ולשמר את התקופה שבה נכתבו. בחול המועד פסח, לראשונה מאז עלה "אמיל והבלשים" שפתח את הטרילוגיה ב־2008, יוצגו כל חלקי הטרילוגיה בצמידות זה לזה. » הכיתה המעופפת - לכל הפרטים» אמיל והבלשים - לכל הפרטים» אורה הכפולה - לכל הפרטים"הכיתה המעופפת" הוא בעצם שמו של המחזה שבתוך הספר, מחזה שמעלה קבוצת תלמידי כיתה ו' בפנימייה לבנים. כמה ימים לפני חופשת החג, במהלך החזרות, נאלצת חבורת הנערים להתמודד עם כמה דרמות המתרחשות בחיים שמחוץ להצגה. הקרב שהם מנהלים עם תלמידי בית הספר העירוני (שהוא חלק ממלחמה מסורתית בין שני מוסדות החינוך) עולה מדרגה, מה שמעמיד בסכנה את המשך ההצגה. בו בזמן עובר כל אחד מהנערים תהליך פנימי, ובמיוחד אולי הקטן, שנלחם על מקומו בחבורה ומנסה להתנער מתווית הפחדן שהודבקה לו. דרמה נוספת שבה הם משתתפים קשורה במנהל בית הספר, דוקטור בק הנבון, שאותו הם מאוד מחבבים ומעריכים, ובידידם המכונה "אסור לעשן", המתגורר בקרון רכבת לא רחוק מהפנימייה. הצגה בתוך הצגה. הכיתה המעופפת (צילום: בני גם זו לטובה)העיבוד אינו העתק מדויק של המקור - חלקים מסוימים הושמטו (למשל מצבו הכלכלי של הורי הנער מרטין), אחרים שונו, אך הוא נאמן לנוסחת הפלא של קסטנר, שמשלבת הומור, דרמה ומתח, ומעל הכל - מתייחסת לילדים בגובה העיניים ומאמינה בהם, ביכולות שלהם, ברגישות שלהם ובכוח שלהם להשפיע ולשנות את העולם גם למבוגרים. "הכיתה המעופפת" היא הצגה שמתייחסת ברצינות הן לגיבוריה הילדים והן לצופיה, ילדים ומבוגרים כאחד.

שלוש שהן אחד כל אחד מחלקי הטרילוגיה הקסטנרית עומד בפני עצמו, וכל אחת מההצגות מופלאה בדרכה. עם זאת, אפשר בהחלט לראות את החוטים המחברים בין שלוש היצירות הבימתיות. שלוש ההפקות הן רבות משתתפים, וכל אחד מהם מפגין משחק מקצועי ומשובח. בשלוש ההצגות ניכרת הקפדה על תלבושות ברוח שנות ה־30 של המאה הקודמת ועל תפאורה מהוקצעת, שמתמודדת בהצלחה עם ריבוי השינויים במיקומי האירועים. בכל ההפקות יש סצנות ששוחזרו מהמקור לצד אלמנטים ודמויות שהתווספו או נגרעו. בכל אחת מההפקות אפשר לחוש באהבה של היוצרים ליצירתו של קסטנר ובאופן שבו הם ספגו אותה והושפעו ממנה.

הקפדה על תלבושות ותפאורה מהוקצעת. אורה הכפולה (צילום: יוסי צבקר)

בכל אחד מהעיבודים ריקלין וניב בחרו לשמור את הזמן והמקום של הסיפורים ולא להעביר את העלילה לימינו, וכך למעשה - ולמרות השינויים שערכו בדמויות ובעלילה – הצליחו לחזק את הזיקה למקור. השמות, הבגדים, האלמנטים התקופתיים (כמו נדירותו של הטלפון ב"אמיל והבלשים", המכתב כאמצעי תקשורת מרכזי ב"אורה הכפולה", מוסדות חינוך לנערים בלבד ב"הכיתה המעופפת"), כולם יחד יוצקים חיים לסיפורים ומקימים לתחייה את האיורים בשחור־לבן שעיטרו את הספרים. כמי ששומרת פינה חמה בלב ליצירתו של קסטנר חוויתי התרוממות רוח מהוויזואליזציה של סיפוריו, רעיונותיו ודמויותיו. וגם הפרטית שלי, שלא הכירה את ספריו לפני ההצגות (אך קראה אותם לאחר מכן), התרגשה והתפעמה. הטרילוגיה של קסטנר היא פרויקט שאפתני של תיאטרון המדיטק, שנולד בימים שבהם משה קפטן היה המנהל האמנותי, והגיע לסיומו תחת שרביט הניהול של רוני פינקוביץ'. חייבים להוריד את הכובע בפני התיאטרון על האומץ, על ההשקעה ועל התעוזה לקחת על עצמו את מימושו של פרויקט כזה. אך יותר מכל צריך להודות לניב ולריקלין שהצליחו בכל פעם מחדש להביא לבמה את ההוויה הקסטנרית, להעלות זיכרונות בקרב מעריציו הוותיקים, לנטוע את זרעיו בקרב חובביו הצעירים, ולהראות לכולם שאף על פי שהזמנים משתנים - ילדים נשארים ילדים, וסיפור טוב נשאר סיפור טוב.מביאים את ההוויה הקסטנרית אל הבמה. אמיל והבלשים (צילום: יוסי צבקר)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ