שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שתיים: בלי תפאורה, עם המון הומור

הצגת הילדים של תיאטרון יפו, מצליחה להביא מסרים חינוכיים מבלי לצאת מגוייסת או בומבסטית מדי, מה שהופך את החוויה לכיפית מאד

נורית אסיאג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית אסיאג

קודם כל ומעל הכל "שתיים" היא הצגה מצחיקה. מאוד מצחיקה. כל הילדים בקהל (ויצא לי לראות אותה עם קהל תלמידי בית ספר יסודי) לא הפסיקו לצחוק. יש כאן צחוקים מהסוג שילדים אוהבים - המון הומור פיזי, הרבה שיגועים וקצת קרבות, ולטובת הצופים היותר בוגרים גם הבלחות של הומור מתחכם. חנוך רעים, שכתב, ביים ועיצב, מצליח לעטוף את המסרים שלו בכסות משעשעת שמקלה על ספיגת האמירה.

» שתיים - לכל הפרטים והמועדים» הצגות ילדים

ענת (ענת חדיד) ואביה (אביה ברוש) הן שתי חברות המדברות שפות שונות (ענת ערבית, ואביה עברית) וחולקות חלום - להיות שחקניות. ההצגה נפתחת כשהן כבר גדולות, שתי שחקניות על במה ריקה, שרוצות לעשות הצגה. למרות שעל במה ריקה אפשר לספר כל סיפור - "עצוב, פשוט או מסובך, אבל הסוף תמיד טוב" - הן בוחרות לספר את האמת, את הסיפור שלהן, איך הן נפגשו והפכו לחברות.

כשהיו ילדות, שתיהן גרו די קרוב זו לזו, אבל ביניהן הפרידה חומה. לפני שהן נולדו היה שם תיאטרון, אבל אז פרצה מלחמה, התיאטרון נהרס, והחומה נבנתה. יום אחד כל אחת מהילדות מגיעה במקרה לתיאטרון ההרוס והנטוש. לכל אחת מהן חלום להיות שחקנית ופחדים שעוצרים אותה - אבא של ענת אוסר עליה לחלום על קריירת משחק, ואבִיָה בטוחה שהיא לא מספיק יפה כדי להיות שחקנית. כשהן נפגשות כל אחת יודעת רק את שפת אמה, והן לא מצליחות להבין זו את זו, ולכן חוששות זו מזו ומתנהגות בתוקפנות שמתפתחת לקרב פיזי (המשובץ אינסוף אלמנטים קומיים). כמובן שהעניינים ביניהן מסתדרים, ולמרות שהסוף הוא לא ממש סוף טוב מהאגדות, יש בו מסר של תקווה לעתיד טוב יותר, כי אמנם התיאטרון הרוס, אבל "כמה יפה הבמה הזאת, אתם יכולים לספר עליה כל סיפור שתרצו, אפילו כזה עם סוף טוב".

פשוט להפעיל את הדמיון. שתיים (צילום: אישראק חג'ו)

מקומי ואוניברסלי למרות שאחת הבנות מדברת ערבית והשנייה עברית, מה שאוטומטית משייך את הסיפור לכאן ועכשיו שלנו, אין בהצגה שום אמירה מפורשת וחד משמעית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התחושה היא שלו היו מתרגמים את ההצגה לשפות של עמים אחרים החולקים גבול וסכסוך (ורצוי חומה), היא היתה מתאימה גם שם. רעים מצליח להתעלות מעל הזווית הלאומית של הסכסוך המקומי ולהגיש את הנושא הטעון מנקודת מבט אישית, שהיא למעשה אוניברסלית, של פחד מהשונה, של חשיבה השבויה בסטריאוטיפים, ושל יכולתו של הפרט להתגבר על הדעות הקדומות ועל הפחדים שבהם האכילו אותו מינקות. רֵעים לא מדבר על עם ולאום ודת, אלא על האדם.

אין ב"שתיים" מסרים בומבסטיים על שלום ואחווה בין עמים, והמחזה מתחמק באלגנטיות מנפילה לבור הקלישאות. אין לנו כאן שלום עולמי בזכות שתי ילדות (אחרי הכל, הבטיחו לספר לנו את האמת), והחברוּת בין הבנות לא מתוארת באור ורוד. ביחסים שלהן יש לא מעט עקיצות הדדיות לצד החיבה, מה שמחזק את האותנטיות של הסיפור.

הדו לשוניות של ההצגה לא הופכת אותה לתיאטרון מגויס, כיוון שהמחזה נותן הצדקה אמנותית לבחירה הלשונית. במקום להיות עול טכני, משהו שמחויבים לו מכורח הרצון בשוויון, הדו לשוניות הופכת לכלי משחק תיאטרלי, וכל הזיווגים כשרים: שתי החברות מתרגמות זו את דבריה של זו, מחליפות שפות, מנהלות דו שיח בשתי השפות ללא תרגום (אפשר להבין מההקשר גם אם אתם חד לשוניים), וצוחקות על המלודיה והפרוזודיה של המילים (נראה אתכם שוכחים איך אומרים עטלפים בערבית אחרי ההצגה). 

חברות אמיתית והמון צחוקים. שתיים (צילום: אישראק חג'ו)

רעים לא רק בוחן את הדו לשוניות, אלא גם חוקר את הגבול בין התיאטרון לחיים, בין הדמיון למציאות. "שתיים" היא הצגה בתוך הצגה, או הצגה על הצגה, יצירה שבה מיטשטשים הגבולות בין המציאות לבמה, בין העולם האמיתי לעולם הדמיוני. אפילו העובדה ששמות הדמויות זהים לשמות השחקניות מתעתעת בנו לחשוב שאולי זהו סיפור אמיתי, ריאליטי תיאטרלי. "שתיים" היא הצגה עם אמירה חינוכית, אבל היא מצליחה להצניע את המסר, ובכך למעשה לחזק אותו. היא אינה צועקת סיסמאות בקול רם, אלא נותנת מקום לפרשנות אישית של הצופים ופותחת חלון לדיון ולמחשבה. לצד ההזמנה לעשות חושבים, "שתיים" גם מאפשרת להתענג רק על הסיפור עצמו, על ההומור ועל המשחקים התיאטרליים. "זאת הצגה מאוד כיפית", אמר אחד הילדים בקהל לחברו. והוא צדק, זאת אכן הצגה מאוד כיפית. ומצחיקה. מאוד מצחיקה.

שתיים, יום חמישי ה-24.1 ב-17:00 בתיאטרון יפו. לגילאי 6 ומעלה. מחיר: 40 שקלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ