סיפורי נרניה: מי צריך כוכבים כשיש הצגה טובה?

בלי פליטי ריאליטי אבל עם משחק טוב ודמויות אמינות, ההצגה "סיפורי נרניה" של תיאטרון הספריה מצליחה לרגש ולעניין את הילדים בצורה מושלמת

נורית אסיאג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נורית אסיאג, עכבר העיר

סדרת סיפורי נרניה על שבעת ספריה היתה מהאהובות עלי בילדותי - המסע לארצות שמעבר, שהן בין המציאות לדמיון, הצליח לרתק אותי, והתקווה שפתאום יתגלה לי עולם פנטסטי המתנהל במקביל לשלנו הילכה עלי קסם. סיפורי נרניה על ארבעה אחים שמגלים עולם מופלא כשהם עוברים דרך ארון הבגדים שבאחוזה כפרית (ואחר כך, בספרי ההמשך, חוזרים אליו שוב בדרכים אחרות) היו המפגש הראשון שלי עם ספרות הפנטזיה.סיפורי נרניה - לכל הפרטים והמועדיםחנוכה 2012

הצגות על פי ספרים שאהבתי כילדה (או כנערה) תמיד קוסמות לי. האם יצליח התרגום הוויזואלי להחיות את התחושה שיצר הספר? כיצד ישפיעו הפרשנות של היוצרים והמעבר מהדף לבמה על הזיכרון הפרטי של הסיפור? "האריה, המכשפה וארון הבגדים", הראשון בסדרת סיפורי נרניה, הוא אתגר לא פשוט, ומסקרן היה לראות כיצד תיאטרון הספריה מתמודד עם הדילוגים בין מציאות לפנטזיה, עם הדמויות הלא אנושיות ועם סצנות הקרב שמזמן הספר.

בלי סלבס, ללא מרצ'נדייז כמו חברות הפקה ותיאטראות אחרים גם תיאטרון הספריה ובית צבי לוקחים חלק בהילולת חנוכה ומנפיקים הפקות חגיגיות שמדגימות מדי שנה את נס חנוכה - איך יספיק הכסף בארנק לשמונה ימים של פסטיבלים? ההצגות של תיאטרון הספריה אינן זולות, ותמורת ההפקה החגיגית תיאלצו להיפרד מ-150 שקלים לכרטיס (מחיר רשמי), אך בכל זאת מדובר בחוויה שחורגת מהסטנדרט המקובל בחנוכה. כאן לא גויסו סלבס וכוכבים לרגע, אין תעשיית מרצ'נדייז בהפסקה ואין אפקטים ופירוטכניקה על חשבון משחק וכתיבה. כאן עושים תיאטרון.

בלי פיצוצים ואפקטים מיוחדים. סיפורי נרניה (צילום: דניאל קמינסקי)

העיבוד לבמה של תיאטרון הספריה שומר על נאמנות למקור של ק"ס לואיס. סצנות מסוימות נשמטו או קוצרו, ובעיקר בולט היעדרו של גן הפסלים שהמכשפה הלבנה יצרה כשהפכה את מתנגדיה לדמויות אבן. במקרים מסוימים אפשר לזהות התאמה קלה של הפרטים (אדמונד מבקש מהמלכה מרשמלו מתוק ולא רחת לוקום), במקרים אחרים שובץ מעט הומור, אך הרוח הנרנית עדיין שורה על הבמה.

מבחינה ויזואלית, מוצלח במיוחד המעבר מעולם המציאות (יופי של תלבושות ברוח שנות ה-40-30 באנגליה) לעולם הפנטסטי. חלק מהבמה מוסתר בעזרת וילון וארון הבגדים, וכאשר הילדים עוברים דרכו, אנו שומעים אותם מדברים (על הקור, על החושך, על כך שהארון לא מסתיים), ואז הווילון נפתח, הארון נחצה ומתגלגל מהבמה - ואנו מגלים את פנס הרחוב העומד בשלג של נרניה. מעבר לחשיפת הבמה במלואה ומעט שימוש במכונת עשן, אין בהפקה אפקטים מיוחדים, ובטח לא בומבסטיים. כדי לעורר תחושות ולייצר רגשות משתמשים בתאורה, במוזיקה ובמשחק. כך גם בת ה-11 הפרטית נרעדה מעט בכל פעם שצמד זאבי המכשפה הלבנה עלה לבמה וזיהתה את המשפט המוזיקלי המבשר את בואם.

כל האולם במה העיבוד של הסיפור לבמה דורש התמודדות עם דמויות פנטסטיות, לא אנושיות, והבחירה בהפקה זו היתה להדגיש ולפאר את האלמנטים הפיזיים של הדמויות והסיפור. כך גויסו רקדניות כבנות יער/ליליות, ותפקידי זאבי המכשפה הלבנה ונמריו הנאמנים של אסלן בוצעו כמעט ללא מילים, תוך הישענות על יכולת ההבעה בשפת הגוף של השחקנים. גם מר בונה, שדווקא מפליא לדבר, מצליח לסגל תנועות והבעות פנים אופייניות ולהביא לבמה דמות שעל קו התפר בין חיה ליצור אנושי. במיוחד אהבתי את הביצוע של דיוויד לוינסקי למר טומנוס - הסאטיר (שבספר נקרא פאון) שהוא חצי אדם חצי תיש והתושב הנרני הראשון שאנו פוגשים - שיוצק לדמות תערובת של ג'נטלמניות בריטית, כנות ישראלית והומור עם קורטוב סלפסטיקיות.

סומכים על תנועות הגוף. סיפורי נרניה (צילום: דניאל קמינסקי)

כמו בהפקות קודמות של תיאטרון הספריה/בית צבי בתיאטרון רמת גן, גם כאן נוכסו המעברים בין מושבי הקהל לטובת ההצגה, ושחקנים נכנסו ויצאו דרכם למוקדי ההתרחשות. זהו טריק שמצליח גם לרגש את אלה שזכו לשבת קרוב למעבר  וגם ליצור אשליה שהבמה גדולה יותר. למעשה, גודל הבמה הוא הדבר היחיד שבעוכרי ההפקה. כיוון שלא מדובר בבמת ענק שעליה אפשר להעמיד אינסוף שחקנים וניצבים, זוכה סצנת הקרב בין אסלן ונאמניו למכשפה הלבנה ומוקיריה לעיבוד אנמי, דל משתתפים. זאת להבדיל מסצנות הדו קרב בהצגה שנראות הרבה יותר משכנעות וריאליסטיות וניכר שעבדו עליהן עם הדרכה מיוחדת. גם הסצנה שבה לוסי וסוזן רוכבות על גבו של אסלן מצליחה להעביר את תחושת הריחוף של השתיים ללא שימוש באפקטים מיוחדים.

יחד עם זאת, מיעוט המשתתפים, היעדר הפירוטכניקה וצניעות הבמה אינם מעיבים על ההצגה כמכלול. מענג לשבת באולם ולראות תיאטרון נטו, שאינו נשען על תוצרי הריאליטי, על הבאזז הטלוויזיוני ועל נפלאות הטכנולוגיה, ויותר מכך - מענג לראות את הילדים שנשאבים לתוך הסיפור ואינם חשים בחוסר כלשהו. הסיפור המקסים, השימוש החכם בתאורה ובמוזיקה והמשחק המצוין של כל המשתתפים משאירים חותם של חוויה תיאטרלית מרגשת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ