שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"דגי זהב": עולם קסום, מאתגר ולא לילדים בלבד

המופע של להקת המחול "ענבל פינטו ואבשלום פולק" חושף מציאות שלרוב לא באה לידי ביטוי במופעים לילדים - ומצליח לגרום לקהל להתמסר לו באהבה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידית סוסליק, עכבר העיר

כל ריקוד מספר סיפור דרך הגוף. זו יכולה להיות עלילה מסועפת, כמו בבלט; תמצית של מושג או רגש, כמו במחול המודרני; או חוויה חושית וגופנית חזקה, שלא ניתן בהכרח להגדיר אותה במילים, כמו במחול העכשווי. על רקע התבניות המוסכמות שמגדירות בכל ז'אנר את האופן בו מספרים סיפור, תיאטרון-מחול מתבלט כצורה מתעתעת במקצת, שכן למרות השילוב בין תיאטרון למחול, הוא אינו כולל מילים, ומציג שפה תנועתית שחורגת בתיאטרליות שלה מהתנועה ה-"ריקודית" המוכרת.   

» דגי זהב - לכל הפרטים» הצגות ילדים

"דגי זהב" של להקת המחול ענבל פינטוואבשלום פולק ממוקם בדיוק באזור הדמדומים שבין תיאטרון למחול, ומנצל את הפוטנציאל היצירתי המגולם במצב זה בצורה מקסימלית. העולם שמוצג בו מספיק ניתן לזיהוי כדי שנתחבר אליו, ומספיק מוזר כדי לסקרן אותנו: יש בו דמויות תימהוניות, צעצועים של פעם ומוזיקה נוסטלגית. הוא מצליח לייצר היגיון משלו, למרות שעיצובו חורג מכל חוקיות מקובלת, וגם נשאר מרהיב ביופיו, למרות הכאוס שמתחולל בו.   

סיפור על גבר, אישה ובית. דגי זהב (צילום: אייל לנדסמן)

כמו בכל העבודות של פינטו ופולק, למרות שהעיצוב הבימתי מהווה מרכיב דומיננטי בחוויית הצפייה, העושר הוויזואלי משמש רק מסגרת לסיפור האמיתי, שב"דגי זהב" ניתן לסכם אותו בשלוש מילים: אישה, בעל, בית. במהלך המופע נדמה שאנו נחשפים לשגרת חייהם של גבר ואישה, ועם זאת - כל מימד הדימויים הבימתיים רחוק מלהיות שגרתי. הדמויות האנושיות ניחנות במוזרות פיזית שלא ניתן להתעלם ממנה: האישה תזזיתית ומתופפת על קצות אצבעותיה במהלך עשייה בלתי פוסקת. הגבר, לעומתה, שקוע בעולמו, ובסצנות רבות נכרך אחרי אשתו בתנועה רובוטית ובמבט מזוגג. בהקשר זה ראוי לציין את היכולת ההבעתית המפעימה של שני הרקדנים-שחקנים: הם עוברים במיומנות בין מצבים רגשיים שונים ומנוגדים, ומצליחים לבטא כל תחושה דרך מחוות מדויקות ומזוקקות להפליא.  

רוקדים את טקס שתיית התה

מערכת היחסים בין הגבר לאישה נחשפת דרך חפצי הבית היומיומיים, אשר הופכים לכלי הקיבול של מאבקי כוח ו/או גילויי החיבה (המועטים) ביניהם. ברגע אחד משתמשת האישה בעיתון המגולגל שמחזיק הגבר מתחת לבית השחי, כדי לגרור אותו ממקום למקום, כאילו היה עוד אחד מהחפצים שהיא מסדרת בכפייתיות. ברגע אחר, של חמלה עדינה, מכסה האישה באמצעות העיתון את כפות רגליו היחפות של הגבר. הקומקום וספלי התה מתפקדים באופן דומה, במיוחד בסצנה מופלאה שבמהלכה פעולת שתיית התה הופכת לריקוד של ממש. גם כאן התחושה היא שהטקסיות של הריטואלים המשפחתיים מאיימת לסדוק את כלי החרסינה היפים.

מערכת יחסים מוצגת דרך כלים יומיומיים. דגי זהב (צילום: אייל לנדסמן)

אותה תחושה של דברים שמסתתרים מבעד לפני השטח נוכחת בצורה חזקה לכל אורך היצירה, בעיקר בנוגע לשורת הבגדים הצפופה בחלקה האחורי של הבמה, המייצגת מעין ארון בגדים. מלבד תפקידו הפונקציונלי כמסך שמסתיר את התארגנות הרקדנים, ארון הבגדים מתגלה כתיבת קסמים - ולעיתים גם תיבת פנדורה - ממנו פורצים לבמה דימויים שניתן לראותם כייצוג של זיכרונות, חלומות או חרדות. אלה מגולמים בעיקר בדמות שלישית, המבליחה ביצירה רק לפרקים - פעם כילדה המחוברת לקולב ופעם כבובה-רקדנית של תיבת נגינה ישנה. כמו הגבר והאישה, גם בדמותה בולט השילוב העדין בין הומור לעצבות, שהוא חלק מסוד הקסם של היצירה.   

"דגי זהב" קוראת תגר כנגד כל מוסכמות הייצוג המוגדרות בתיאטרון ובמחול: היא מייצגת מרחב שהוא בין מציאות לפנטזיה, בין עבר רחוק להווה קונקרטי, בין "שום מקום" ל"כל מקום". יש לה קצב אחר ומאתגר (ואף תובעני לעיתים), היא מציגה מקטעים של סיפור, אך דורשת מהקהל לחבר אותם בעצמו. בתרבות של גירויים המשתנים בקצב מסחרר וציפייה לסיפוק מידי של צרכים, פינטו ופולק מציעים לקהל לעצור לרגע, להתבונן בסבלנות, ולהתמסר לחוויה האמנותית - וזה שווה את זה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ