שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"דקה'לה": כשהגוף מדבר בריקוד, הילדים מקשיבים

היצירה לילדים של להקת בת שבע היא בעצם אוסף יצירות, שמצליח להלך קסם גם על הילדים וגם על ההורים בקהל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידית סוסליק, עכבר העיר

החיבור בין להקת בת-שבע ופסטיבל מחול שבהגדרתו מכוון לכל המשפחה, עורר את סקרנותי באופן מידי, משום שתהיתי כיצד יגיבו הילדים שבקהל לשפת המחול הנהרינית, שהיא מורכבת ומאתגרת כל-כך גם לצופה המבוגר. סקרנותי גברה עוד יותר, כאשר גיליתי ש"דקה'לה", שהוצגה במרכז סוזן דלל במסגרת פסטיבל "קסם של מחול", אינה בהכרח יצירת מחול של אוהד נהרין שהותאמה לילדים, אלא אוסף של קטעים מתוך רפרטואר היצירות של הלהקה, ביניהן: "קיר", "מבול", "וירוס", "שלוש", "מקס", ואחרות.

»דקה'לה - לכל הפרטים והמועדים

למעשה, בדיוק בבחירה שלא "להתיילד", אלא להביא את המחול המשובח של נהרין ובת-שבע כפי שהוא - מתגלה קסמה של היצירה. הגוף מדבר בריקוד, והילדים מקשיבים ועושים זאת בקשב רב. רקדני אנסמבל בת-שבע הציגו יכולות טכניות גבוהות ביותר, שהיוו תענוג צרוף עבור המבוגרים שבקהל, וגם היו נגישות מספיק לקהל הצעיר (כמובן שבקטעים מסוימים, יותר מאחרים). דוגמה כזאת ניתן היה לראות בקטע הפתיחה, אשר התבצע בזמן כניסת הקהל עד לכיבוי האורות ולתחילתו של המופע. רקדן אחד ביצע קטע ריקוד ארוך, שכלל מצד אחד, תנועות "נהריניות" המזוהות עם שפת הגאגא, ומצד שני, מחוות גופניות היתוליות, כמו הליכת שיכור, ואפילו רגעי אקרובאטיקה, דוגמת פליק-פלאקים לאחור, שעוררו התפעלות בקרב הקהל הצעיר.

"אחד מי יודע", אחד הקטעים האיקוניים ביותר של נהרין, שהפך לסמל בתולדות המחול הישראלי, היה בחירה מוצלחת ביותר לריקוד הסיום של המופע. על הבמה נפרסו כיסאות במבנה של חצי-גורן, ועליהם ישבו הרקדנים, לבושים בחליפות חסידיות. לצלילי השיר "אחד מי יודע" מההגדה, הם ביצעו רצף קבוע של תנועות, שאיכותו החזרתית והטקסית יצרה אפקט מצטבר, שהגיע לשיאו כאשר הרקדנים החלו להוריד בהדרגה את בגדיהם. בעוד שביצירה המקורית, נותרו הרקדנים בתחתונים בסיום הריקוד, ב-"דקה'לה" הם הגיעו לשלב הגופיות והמכנסיים הקצרים ואני סבורה, שאולי זו ההתאמה היחידה שנעשתה במופע לקהל הילדים.

הליכות שיכור ותנועות מעוררות התפעלות. דקה'לה (צילום: גדי דגון)

גם כאן, לא בטוח שהצעירים הבינו את המשמעות הטמונה במשפט שקדם לתחילתו של הריקוד ("הפאניקה שמאחורי הצחוק, ודו-קיום של עייפות ואלגנטיות"), אך סביר להניח, שהוריהם נזכרו במעורפל בשערוריית טקס "פעמוני היובל" בחגיגות ה-50 למדינה, בו נדרשו רקדני הלהקה שלא להתפשט במהלך הריקוד, וכפועל יוצא מכך, סירבו נהרין ורקדניו להופיע. הילדים, לעומת זאת, נראו שבעי רצון מהביצוע הקצבי לאותו שיר שהם מכירים היטב מחג הפסח. חלקם שרו את המילים, וחלקם נענעו את הראש בתיאום מושלם עם קצב התופים, כאילו צפו בהופעה של להקת רוק כבד.     

רגע השיא של המופע היה, ללא ספק, אחד הקטעים המופלאים מ"אנאפאזה", שבמהלכו ירדו הרקדנים מהבמה והזמינו אנשים מהקהל להצטרף אליהם לריקוד. השבירה הזאת של אותו גבול מוגדר וחד-משמעי בין במה לקהל (מנקודת מבטם של ילדים ומבוגרים כאחד), יצרה התרגשות גדולה. הצעירים הביטו בעיניים נוצצות במראה המלבב של רקדני האנסמבל, המובילים את האח/האמא/הדודה בריקוד, ומיותר לציין, שגם המבוגרים שישבו בקהל (שלא לדבר על ברי המזל שזכו לכמה רגעי תהילה על בימת סוזן דלל) התמסרו לחוויה.

רוקדים בשביל הילדים. דקה'לה (צילום: גדי דגון)

אין ספק, כי במקום הזה משיגה היצירה את מבוקשה: היא מכניסה את הילדים לעולם שלה, ומוכיחה פעם נוספת שאיכות היא לא מילה גסה, ושאין סיבה שילדים לא ייחשפו לאומנות מצוינת. יתרה מזאת, מלבד השקט המופתי (והמפתיע!) ששרר מתחילת המופע ועד סופו, היצירה גם מצליחה לגעת: כי אם ילד קטן מחליט פשוט לקום ולהצטרף אל הרקדנים מיוזמתו, ובמשך דקות ארוכות רוקד על הבמה להנאתו - הרי שזה כל הקסם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ