גדעון ארן – על זהויות יהודים מעבר לקו הירוק

כסוציולוג-אנתרופולוג, פרופ' גדעון ארן עוקב שיטתית מזה שנים, אחר פרויקט ההתנחלות היהודית ביו"ש, באמצעות עבודת שדה המשלבת תצפית, תצפית-משתתפת, ראיון פתוח, ועוד.

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

על בסיס מאות עמודי יומן שדה פרסם פרופסור גדעון ארן  ספר ("קוקיזם") ומאמרים בנושא זה. אחד הנושאים שפרופ' ארן זנח את הטיפול המדעי בהם, למרות שעוררו את התעניינותו, נגע בסוגיית היחס בין המצב הבלתי-שגרתי בשטחים וטבעם המיוחד של החיים היהודיים מעבר לקו הירוק, לבין הטיפוסים החברתיים הנכללים באוכלוסייה המתנחלת ומאפיינים אותה.

במיוחד משכו את תשומת לבו אותם אנשים ונשים שדמותם חריגה ומסקרנת, אולי מסעירה, מבחינות שונות. ביניהם, חברי כתות שונות ומשונות, גם כאלו הנתונות למשטר סמכותני עריץ; חוזרים בתשובה ובשאלה; גרים; נוצרים; נוער שוליים; בוהמיינים; מתבודדים; נוודים; נביאים, משיחים, כוהנים ושאר וירטואוזים דתיים; נוכלים, וכיו"ב.

גדעון ארן מציין בהקשר זה גם מגזר אוכלוסייה בלתי מבוטל בגודלו והשפעתו, זה העשוי משת"פים יהודים.כל אלה מצטרפים לפסיפס המתנחלים ההולך ומתגוון, מתפצל ומתפתל. כך נעשית תמונת ההתנחלות מפתיעה ומרתקת, גם אם יותר קשה להבנה והכלה. אוכלוסיית היהודים בשטחים שונה מדימויה כהומוגנית, סטטית וחד-ממדית. ודאי שאין בה פחות מורכבות דיאלקטית מאשר אצל מבקריה הליברלים בתל-אביב.

יו"ש כמציאות פוסט-מודרנית

לפי גדעון ארן, השטח שורץ טיפוסים מעניינים – מתחזים, מתלבטים, מתחרטים, מתפרקים, הולכים ושבים, וכל מיני פרועים ויצירתיים (וגם מופרעים) שדיוקנם עמום, משתנה ועמוס סתירות. יו"ש משופעת בגורמים המתאפיינים בזהות מורכבת. האסוציאציה בין המרחב היהודי מחוץ לגבולות 67 לבין זהות בלתי-קונבנציונאלית, אינה מקרית.

המציאות בשטחים מושכת בעלי זהות כזאת, וכן גם מולידה אנשים עם זהות כזאת. בקרב המתנחלים נמצא רבים שזהותם מצטיינת בנזילות, תעייה ומתח פנימי. במלים אחרות, יש בשטחים ייצוג נכבד לטיפוסים היברידיים (בני-כלאיים) ולימינאליים (גבולנים). אלה הם הטיפוסים שפעם ייחדו מצבי שינוי חברתי, וכיום הם מסימני ההיכר של ההוויה הפוסט-מודרנית.

פרופ' גדעון ארן טוען כי בדיקת יו"ש כמציאות פוסט-מודרנית היא אופציה מסקרנת.  אפשר בהחלט שלמחשבה על כך שלחברה ולתרבות ממזרח לקו הירוק יש איכויות פוסט-מודרניות, לא פחות, ואולי יותר מאשר ממערב לקו, יהיו מסקנות מרעננות. אכן, בעולם הפוסט-מודרני צצים פקפוקים לגבי מעמדה של האמת – יש אמת? מוחלטת? אחת? קבועה?

ספרות המחקר והעיון במדעי החברה מתמקדת ביצורים היברידיים ובסיטואציות וקבוצות לימינאליות. בין השאר מאתרים שם פוטנציאל התפוררות, רגישות, ניסוי, מהפכנות. ידוע שזהויות גדושות בשניוּת מאפיינות אזורי ספר.

יו"ש הם אזור ספר – גבול שאינו חד, קבוע ובלתי-חדיר, למעשה מרחב דינמי בו מתנהל משא ומתן על הגדרת הקולקטיב בין אלו המתקדמים במרחב משני צידיו, ובין כל צד לבין עצמו.

גווני אוכלוסיית המתנחלים

כבר ידוע וברור שקו הגבול בין דתיים (ואפילו חרדים) לבין חילונים הוא חזית שיש לה עומק וגמישות, שניתן לחצותה, לחזור לאחור, ואף לחיות עליה ,או משני עבריה גם יחד. יש, למשל, חרדים-חילונים שחיים ביום בעולם אחד ובלילה בשני, בשכונה ובעבודה כך ובחסות הבית והמשפחה אחרת. ויש גם חוזרים בתשובה שמתקשים להיפרד מהרגלים שרכשו בחייהם הקודמים כבליינים, ויוצאים בשאלה שעדיין משמרים סממני דתיות.

ואם כך בין דתיים לחילוניים, מדוע זה שלא יהיו, טוען ארן, כל מיני דגמים כריזמטיים של זיקה וערבוביה בין ניצים השואבים מעולם הקבלה הימי-ביניימית, לבין יונים בסגנון ברית-שלום, כל מיני ר' מנחם פרומן ז"ל ושאר עופות מוזרים. 

פרופ' גדעון ארן מביא כמה דוגמאות לגיוון ולנפתלות של עולם המתנחלים. בשטחים חיים בני גרעין קשה דתי ולאומי מדור המייסדים של גוש אמונים (קדומים), ולעומתם תושבי שיכונים או וילות, חילונים משפרי איכות חיים  בפרברי ירושלים ואזור גוש דן שאין להם דבר עם רעיון א"י השלמה (מעלה אדומים ואלפי מנשה).

בתוך הקבוצה הראשונה יש תת-חלוקות, למשל, בין ישובים תורניים (בית אל ב') לישובי בורגנים (בית אל א'), או בין "האריות הכובשים את גב ההר" (הר ברכה) ל"עכברים המכרסמים את שולי הקו הירוק" (אלקנה); או החלוקה בין מעמד בינוני ובינוני גבוה (עולים מארה"ב באפרת) לדלי אמצעים ומנותקים (עולים זקנים ועריריים מבריה"מ באריאל).

לטענת ארן, אפשר לשרטט עוד ועוד הבחנות מובהקות על בסיס פוליטי, אמוני, סוציו-כלכלי, וגם גיאוגרפי (תת-תרבות המתנחלים ממזרח לשכם בואך המידבר שונה בתכלית מתת-תרבות המתנחלים ממערב לשכם הצופים לשפלת החוף), או דורי (בהתנחלויות ותיקות  מתגוררים סבים, בנים ונכדים בגירים). יש אפילו אצולת מתנחלים המתנהגת כאריסטוקרטיה קלסית, אקסקלוסיבית ובעלת פריבילגיות, כזאת שמחתנת את ילדיה בתוך עצמה.

לעומתה, מסביר גדעון ארן, יש פשוטי-עם, אפילו קשי-יום (השוו את מיוחסי עופרה ואליטת פסגות לשכניהם מעבר לכביש, מזרחים וחסידי ויז'ניץ בכוכב יעקב). יש גם אוכלוסיית פליטים יהודים בסביבת ההתנחלויות.

היווצרות קהילות זרות לממסד המתנחלים
סוג אחד של פליטים מורכב מתושבי עיירות פיתוח דרומיות שנהיו מתנחלים בגוש קטיף תוך כדי שדרוג תעסוקתי ומהפך בעמדותיהם, ואז נעקרו מיישוביהם ושבו להיות פריפריה מתוסכלת. סוג אחר הריהם, כמובן, בני נוער שנשרו ממערכות החינוך היישוביות וממשפחותיהם, והם סובבים בגבעות יו"ש, לעיתים גם בכיכרות הערים, משלבים חיי בטלה או אידיליה של שיער ארוך, גיטרות וסוסים, עם פעילות מופקרת ואלימה בנוסח תג מחיר.

תת-תרבות צעירים אחרת, פחות בולטת לפי פרופ' ארן, היא מקראית כביכול, זו השבה למהדורות מומצאות של ימי יהושע, שופטים ומלכים, כפי שמתבטא, בין השאר, ברומנטיקת חקלאות פרימיטיבית, גלימות פסים, יחפנות, זקנים עבותים, נישואי קטינים בני ובנות עשרה, ריבוי ילדים. הן התיאולוגיה והן הציוויים ההלכתיים שלהם גולמיים וערטילאיים.   

לאחרונה מתפשטת לאיטה ההבנה שהמציאות בשטחים עוד יותר עשירה ומתמיהה, והולכים ונוצרים בה סוגי אנשים וקהילות שהם זרים אפילו לממסד המתנחלים. ארן מציין כי חרדים מהווים כבר שליש מתושבי יו"ש. רובם ככולם הגיעו לשטחים על רקע מצוקת דיור במגזר, אבל כצפוי הם מפתחים אינטרסים מושקעים במדיניות פרו-התנחלותית, ובהדרגה צומחת שכבה אולטרא-אורתודוקסית המתחברת לטבע, לתנועה חופשית במרחב, למינהל עצמי, להווי כמו-בטחוניסטי ולעוד מאפיינים החורגים מאלו המסורתיים.

ועוד דוגמא לפי ארן: עם שקיעת האמוניות הקוקיסטית (מורשת הרבנים קוק, האב והבן, כפי שהונחלה ברשת הישיבות שבהשראת "מרכז הרב") מתגלה בשטחים שלל פרשנויות ונוסחאות של דתיות יהודאית ושומרונית חדשנית. במעגל  המצומצם של ההתנחלויות המנסות להיצמד לפאתי שכם, שוכנים זה בצד זה, חב"דניקים; חב"דניקים משיחיסטיים; חב"דניקים חסידי הרב גינצבורג המיסטיקן הגזען; לפחות שני זרמים ברסלבים; חבקו"קים, כלומר חסידי קוקטייל חב"ד, ברסלב, קרליבך וקוק; "התימנים" המוכרים באזור כקבוצה דתית ייחודית; וכמובן עולים רוסים, צרפתים ואמריקאים בדרגות שונות של תשובה ו"השחרה"; נאמני הכהנאות; חברי קהילה סגורה בעלת מאפיינים טוטאליטריים הסרה למרותו האבסולוטיסטית של הרב אליעזר מלמד; אפילו נוצרים אוהבי ישראל.

לטענת גדעון ארן, בחלק מהמקומות הדתיות אינטנסיבית עד לסף פיצוץ, ובחלק היא נוטה להתרופף. הדתיות הזאת סלקטיבית וכופרנית (אנטינומית) בתחומים מסויימים,  בעוד היא מחמירה במצוות מעשיות  (היפרנומית) בתחומים אחרים. מסתבר שיו"ש היא קרקע פורייה לתחייה דתית, שדה ניסוי לאפיקי דתיות מקוריים, מקצתם כיתתיים.

מתבקשת האנלוגיה להתעוררות הדתית הפרוטסטנטית במרחבים העצומים "הריקים" של צפון אמריקה שנפתחו ונכבשו במהלך המאה ה-19; לחוויית ההתגלות הדתית האותנטית שהתלוותה להתקדמות הסְפָר והעמקת האחיזה בשטחי המערב הפרוע. 

עריקים בפוטנציה – אנוסים ביו"ש
להשלמת הצגת התסבוכת של המציאות היהודית בשטחים, גדעון ארן מביא עוד מקרה אחד, מכמיר לב. הכוונה לאלו מתושבי יו"ש שבמוקדם או במאוחר הבינו שאינם נמצאים במקומם. הם חשים מרותקים ליישוביהם למרות שהיו שמחים להסתלק משם ולחיות בתוככי המדינה הקטנה. חלקם תקועים בגלל מגבלות פרנסה ומצוקת תקציב. אחרים נרתעים מעזיבה בגלל לחץ חברתי. הם מתוודים על בושה, פחד ממשי מביזוי, נידוי והתנכלות כלפיהם וכלפי ילדיהם. סיוטיהם נוגעים לתגובה צפויה של בני משפחה, ובמיוחד רבנים, בני תורה וקהל המתפללים. 

לטענת ארן, שמועות אודות עריקים בפוטנציה עוברות מפה לאוזן. מדרך הטבע, הציבור הזה אינו מאורגן וקשה לאמוד את גודלו. נציג אחד שנחשף בפני וניהל עמי בסתר דיאלוג כנה, הסכים לקבל עליו את ההגדרה שהצעתי לזהותו – "אנוס", כלומר מי שאימת המנהיגות והציבור גרמה לו לנהוג כלפי חוץ כבעל מערכת אמונה אחת, בעוד שבליבו פנימה ובמדורי פרטיותו הוא נאמן למערכת אמונה שנייה.

רבים מהאנוסים היהודים ביו"ש היו מעדיפים לנטוש את התנחלויותיהם מסיבות פרוזאיות, כמו העדר ביטחון פיזי. אחרים טוענים שערכיהם אינם עולים בקנה אחד עם הערכים התקניים של המתנחלים שנכפים עליהם  במישרין או בעקיפין. יש שהגיעו למסקנה זו בהדרגה ורק עתה. מספרים שהמהפך בתודעתם התרחש לנוכח התנהגות עמיתיהם ועסקניהם שעברו את גבול הנסבל והנסלח בגילויי מרדנותם נגד סמלי המדינה, ותוקפנותם נגד פלסטינים מצד אחד, ואוכפי חוק וסדר מצד שני. הדברים קורים דווקא בכמה מההתנחלויות הידועות כמלוכדות ומובילות.

הכתוב מובא מדבריו של החוקר והמרצה גדעון ארן, פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מהאוניברסיטה העברית