נילי הררי: "להורים יש אחריות לבעיית ההתמכרות למסכים"

ארגון הבריאות העולמי כבר קבע שהתמכרות למסכים תוכר כמחלת נפש, אך המציאות של הרשתות החברתיות ותפיסת החיים שניבטת מהן – מקשים על ההתמודדות עם הבעיה. מה בכל זאת ניתן לעשות? הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי מסבירה

עומר כהן, תוכן מקודם
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עומר כהן, תוכן מקודם
תוכן מקודם

הנה נתון שכנראה לא יפתיע את רובכם: נכון לינואר 2019, 3.3 מיליארד איש ברחבי כדור הארץ משתמשים ברשתות חברתיות. כלומר, קצת פחות מחצי מן האנושות, ואפשר להניח שמדובר על פי רוב בחצי האמיד יותר, מבלה זמן כלשהו בגלישה באחת מן הרשתות החברתיות הקיימות.

מדהים לחשוב כי לפני שנת 2006, פייסבוק, הרשת החברתית הכי גדולה ומשפיעה, כלל לא הייתה קיימת, ואילו היום פייסבוק (וכמובן whatsapp ואינסטגרם שבבעלותה) ורשתות נוספות, מחברות יותר משלושה מיליארד בני אדם.

לפי הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי, השינויים האלה היו מהירים מדי עבור המין האנושי. ההומו ספיינס המצוי עוד לא הספיק התאקלם לשימוש כה תדיר במסכים ולחשיפה כה תכופה לגירויים, והדבר נותן את אותותיו בתחומים שונים בחיינו. "בשנה שעברה, קבע ארגון הבריאות העולמי כי התמכרות למסכים תיחשב למחלת נפש ותירשם במגדיר המחלות הרשמי של הפסיכיאטרים. עדויות רבות שאספו מטפלים ברחבי העולם, הביאו להבנה נרחבת של ההתמכרות למסכים והשפעתה הפסיכולוגית והנוירולגית על המוח, וכן למדו רבות על האופן בו ניתן לטפל בה".

נילי הררי
נילי הרריצילום: אריה שגיא

עוד מוסיפה הררי, כי "ארגון הבריאות העולמי אף הוציא לפני כמה חודשים אזהרה להורים, והכריז כי יש למנוע חשיפה של ילדים עד גיל 5 למסכים לחלוטין. במציאות שבה מסכים ניבטים על הילדים מכל עבר, ואף ההורים בעצמם דבוקים שעות למסכים, לא בטוח שלאותה אזהרה יהיה את הכוח להשיג את מטרתה".

דור של חוויות דיגיטליות

הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי מטפלת במגוון רחב של אוכלוסיות, החל מילדים, זוגות ועד למבוגרים – טיפול אישי/יחידני או טיפול זוגי/קבוצתי. הררי מתמחה בשיטה האנליטית-אינטגרטיבית, שייחודיותה מתבטא בשילוב שיטות טיפול שונות במקביל.

לפי הררי, התמכרות למסכים היא רק פן אחד של הבעיה של ההתקדמות הטכנולוגית המהירה. ילדי הדור הצעיר, המכונים בפי סוציולוגים דור ה-Z, לרוב לא שמעו על רנה דקארט, אך טבעו בהשראתו את המוטו "אני משתף משמע אני קיים". לפי הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי, "המרחב האינטרנטי, אשר ייעודו המקורי היה לשמש אמצעי שיקל על יצירת קשר, הפך למרחב וירטואלי סינתטי של הגשמת צרכים ופנטזיות באופן שיש לו השפעה רבה על הערך העצמי שלנו ועל מצבנו הנפשי.

רובנו, במידה זו או אחרת, מכורים למסכים. יש תופעה פסיכולוגית רחבה של פחד מהחמצה (המכונה בעממית FOMO- Fear Of Missing Out), שדוחף אותנו להתעדכן כל הזמן במה שעושים החברים שלנו, כי יש תחושה שאצל אחרים יותר מעניין. הדבר גורם גם לנו לשתף בכל דבר שעובר עלינו, כדי שיחשבו שגם אנחנו מעניינים. עובדה זו משפיעה על התודעה שלנו: היא מצמצמת את חווית 'כאן ועכשיו' ומפריעה לאינטראקציה ספונטנית בינאישית".

הבעיות קיימות ביתר שאת בבני נוער. הנוער כיום תופס את האינדיבידואליות שלו כמצרך שיש לשווק ולהפיץ דרך מערכות של דירוג המוני, כדוגמת מספר החברים שצבר או מספר הלייקים שקיבל על פוסט מסוים. אל מול מערכות דירוג מפתות ועוצמתיות אלו, קשה לשמור על עוגן פנימי אמיתי - שאינו תלוי בפידבק ותחזוק שוטף של דימויי העצמי. בתהליך זה אנחנו עלולים להפסיק להכיר את עצמנו באמת, ובמקום זאת להזדהות יותר ויותר עם הייצוג הדיגיטלי שלנו.

המונח "רשתות חברתיות" הוא במידה רבה פארודיה על חברות, שהרי "החברויות" אותן אנו צוברים ברשת לרוב הן אינן חברויות במובן העמוק והמועיל לנפש האדם, אלא דווקא תורמים לתחושת הבדידות שלנו. לפי הררי ההתמכרות של נוער לטכנולוגיה בעייתית במיוחד: "נערים עלולים שלא לקבל ארגז כלים מספיק לפיתוח מיומנויות וכישורים חברתיים ולמצוא עצמם מבודדים ומפוחדים, בלי יכולת להתמודד עם אתגרים חברתיים".

ילד משחק בטלפון
"בילוי עם הילדים מחזיר את האמון של הילדים בהורים, ואפילו משפר את הקשר הפיזי ביניהם"צילום: canva

אינסטגרם על המוקד

התלות של נוער ברשתות חברתיות מגלמת בתוכה שלל בעיות נוספות. החשיפה של בני נוער לאינסטגרם כבר יוצרת בעיות פסיכולוגיות קשות אצל בני נוער בכל העולם. לפי הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי, "חשיפה כה תכופה לאנשים יפים, אשר מקפידים להצטלם רק כאשר הם נראים במיטבם, מחויכים ומבלים, גורמת לבני נוער רבים לתפיסה לקויה של המציאות.

החשיפה הזאת מביאה ליצירתו של פער רגשי בין איך שהם חושבים שהחיים שלהם צריכים להיראות, מול האופן שבו הם תופסים את חייהם בפועל, שהם כביכול אפורים ומשעממים". רשת אינסטגרם אגב, כבר מפנימה את הביקורות כלפיה, ומיישמת בהצלחה במדינות רבות ניסוי חברתי, בו המשתמשים באינסטגרם לא יכולים להיחשף לכמות הלייקים של משתמשים אחרים. באופן הזה, נמנעת אותה "תחרות" על רייטינג ולייקים, ויורד מתח רב מילדים ונוער, המייחסים משקל רב לאותם דירוגי פופולריות ברשת. לפי דיווחים שונים, אינסטגרם כבר מבינה את ההשפעה הפסיכולוגית שיש לה על גולשים בגיל הנוער, והיא תיישם בקרוב את השינויים הללו בכל מדינות העולם בהן היא פועלת.

לפי הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי, לאור הידע הקיים יש לא מעט מה לעשות בכל הנוגע להתמכרות של נוער לטכנולוגיה ומסכים: "כשבוחנים מקרים ספציפיים, מוצאים כי יש בבריחה של ילדים ונוער גם אלמנטים של כעס ואכזבה מהמבוגרים בחייהם: בלא מעט מקרים, כשפנו אלי הורים מודאגים, כדי לשלוח את ילדיהם לטיפול, עקב התמכרות לגיימינג למשל, הצעתי להם לבלות עם ילדיהם שעות בילוי איכותיות כתחליף למסכים, לפני שישלחו אותם לטיפול, ואלו שהצליחו בכך דיווחו על צמצום בתופעה ברמה מאד משמעותית".

הררי מוסיפה כי הרווח היה כפול: "גם ההורים וגם הילדים שיפרו מאוד את איכות חייהם. אפילו ההורים מרוויחים מהפחתת השעות מול המסך. בילוי עם הילדים מחזיר את האמון של הילדים בהורים, ואפילו משפר את הקשר הפיזי ביניהם".

נילי הררי
נילי הרריצילום: אריה שגיא

מה ניתן לעשות?

במקרה אחד מסוים, מספרת הפסיכותרפיסטית האנליטית נילי הררי, "פנו אלי אסף ותמר (שמות בדויים) שבנם נדב בן ה-11 (גם שם בדוי) מבלה את מרבית שעות היום שלו לאחר החזרה מבית הספר מול המחשב או הסלולרי. ההורים חששו שנדב פוגע ביכולות החברתיות שלו ויהפוך למתבודד.

הצעתי לאסף שייזום בילוי משותף עם נדב, באופן עקבי, ושיגיעו לייעוץ פעם נוספת כעבור חודשיים. ההורים שמעו לעצתי, ואסף ונדב הלכו ללמוד לשחק טניס יחד.  הדבר הזה גרם לכך שנדב עזב את המסכים והשניים החלו לבנות קשר קרוב, על בסיס עניין משותף. כתוצאה מכך גם ביטחונו העצמי של נדב השתדרג, והוא העז יותר לפנות ישירות ולהשתייך לקבוצת השווים לו".

אסף ותמר מגיעים להדרכה הורית בשיטת הפסיכותרפיה האנליטית, ומאז מרגישים שהם מבינים טוב יותר את ילדיהם ומתקרבים אליהם. לפי נילי הררי, "להורים יש אחריות לדחיפת ילדיהם, מבלי משים, למסכים, כשהם זקוקים למנוחה או לזמן כדי לפנות לעיסוקיהם האישיים, הם מעלימים עין מן השימוש במסכים, או אפילו מפנים את הילדים למסך במתכוון, וזאת פשוט כדי שיניחו להם. כאשר ההורים טרודים ועייפים מהעבודה ומקשיי היום יום, הפתרון של המסכים נראה קל ומהיר. בטווח הארוך לעומת זאת, ההורים מודאגים מן החשיפה הממושכת של ילדיהם למסכים".

לסיכום, לפי הררי, כדאי להורים להבין שהתמכרות למסכים היא אכן בעיה אמיתית, ובמידה רבה גם להורים יש אחריות לכך. מאידך, צריך לדעת שיש הרבה מה לעשות, והכל מתחיל מאהבה ותשומת לב.

נילי הררי מקבלת לקליניקה שלה יחידים, זוגות ומשפחות וכן מטפלת בילדים, בנוער ובמבוגרים. בנוסף, עוסקת נילי הררי בייעוץ ארגוני ובליווי של מנהלים. הררי מטפלת הן בשפה העברית והן בשפה האנגלית.