"אהבה איננה פשע": הנשים בחייו של המשורר נתן אלתרמן

הבחור המתולתל והמרושל, "שהפך למשורר החשוב ביותר שירה העברית החדשה", ניהל מערכות יחסים מורכבות עם הנשים בחייו: אשתו השחקנית רחל מרכוס והציירת צילה בינדר. משולש אהבה זה נמשך עד יום מותו

עודד כרמלי, תוכן מקודם
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אלתרמן שותה קפה
נתן אלתרמן שותה קפהצילום: גנזים - אגודת הסופרים

בספרו "נתן היה אומר", יעקב אורלנד מספר על נתן אלתרמן: "ערב אחד, ב'כסית', שאל אותי אם אני יודע מה בין אשת-חֹוק לאשת-חֵיק. לא ידעתי... אמר נתן: 'הנה מה שביניהן – רק אות אחת קטנה שבקושי רואים אותה, אבל היא-היא ה'אות-אות-אות' של כל העניין, ורק חיריק אחד גלמוד, שדבק בחולם אחד גלמוד, ונהפכו שניהם לצירה. אבל איזה צירה!"

"צחקנו", כותב אורלנד, "אף כי כבדיחה – כבר שמעתי מפיו מעולות ממנה". אלא שאז אלתרמן "קם ושלף ביד רכה ורוטטה פרח דק מכוס מלאה פרגים על שולחנו של חצקל הישֵׁן, והגישו – הגבר האפור והנכלם הזה – קורן כולו ובמין קידה קלה, כסיראנו לרוקסאן אחת, שנהגה להסב שנים רבות אל שולחננו – ומילותיה הקמלות של בדיחתו נתלבלבו פתאום בפיו כאביב שאיחר לבוא ונשמו חיים וארגמן כמו פִעם אלוהים את נשמתן".

אורלנד שומר כאן על צנעת הפרט – ובצדק: ספר זיכרונות מאלתרמן ראה אור ב-1985, כשחלק מגיבור הסיפורים עוד היו בחיים. אבל ברור לכולם מי הייתה אותה "רוקסאן" (מהמחזה "סיראנו דה ברז'ראק" של רוסטאן), שאלתרמן הגיש לה פרח בלילה ההוא ב'כסית': המאיירת צילה בינדר, שהייתה המאהבת של אלתרמן משנת 1939 ועד יום מותו ב-1970. הרומן הממושך והעמוק בין השניים היה ידוע לכול – גם לאשת החוק של אלתרמן, השחקנית הגדולה רחל מרכוס.

אלתרמן ומרכוס נפגשו לראשונה בבית הקפה 'שלג לבנון' בקיץ 1934. מרכוס, עולה חדשה בת 21 מגרודנו, כיום בלארוס, ביקשה להיות שחקנית. היא למדה משחק בבית הספר למשחק של מקס ריינהרדט בווינה, אלא שעליית היטלר לשלטון אילצה אותה לפרוש מהלימודים ולהצטרף אל הוריה בארץ ישראל. ידידתה מימי בית הספר למשחק, שולמית בת-דורי, הציעה למרכוס ללכת יחד לקפה 'שלג לבנון' – ושם לפגוש אמנים ואולי למצוא הזדמנות תעסוקה. ב"קפה האמנים" ראתה לראשונה את בעלה לעתיד, נתן אלתרמן בן ה-24. "תראי", אמרה לה בת-דורי, שהגיעה לארץ ישראל כמה שנים קודם לכן, "זהו האריך קסטנר שלנו".

נתן אלתרמן, רחל מרכוס ובתם תרצה אתר (שנת 1945). מאחור - בלה אמו של נתןצילום: באדיבות ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניברסיטת ת"א.

מרכוס התאהבה מיד בבחור המתולתל והמרושל, שכבר אז – עוד לפני צאת ספרו "כוכבים בחוץ" – סומן כהבטחה הגדולה של השירה העברית. היא אזרה אומץ ופנתה לאלתרמן בבקשה שיכתוב לה שירים לערב דקלום שתכננה – וזאת הייתה האמתלה לתחילת יחסיהם.

אלתרמן ומרכוס נישאו בתחילת 1935. בשנים ההן עולם התיאטרון הישראלי עבר מהפכה. העלייה החמישית הביאה עמה קהלים חדשים – ואנשי מקצוע רבים שנותרו ללא מסגרות. התיאטרון הישראלי פרח, וטעמו נע מהרוסי לגרמני. אלתרמן החל קונה לעצמו שם כמתרגם מופלא של מחזות ומרכוס הלכה וכבשה את הבמות כשחקנית. כאשר לא עבדו יחד על הבמה, מרכוס הופיעה ברחבי הארץ כשהיא מקריאה משירי אלתרמן – ותרמה בכך לפרסומו הגדל ביישוב. ב-1941 נולדה בתם היחידה תרצה אתר, שתגדל להיות משוררת כאביה ושחקנית כאמה.

אבל עוד קודם לכן הופיעה בחייו של אלתרמן אהבה נוספת. צילה בינדר נולדה בווילנה בשנת 1919 – ועברה עם משפחתה לגרודנו, עירם של המרכוסים, שם קשרה ידידות עם אחותה הצעירה של רחל. צילה עלתה לארץ עם משפחתה בגיל 12. הם השתקעו בתל אביב ופתחו כריכייה ברחוב רענן שבפלורנטין ("בינדר" בגרמנית הוא כורך), אלא שצילה מעולם לא הביעה עניין בעסק המשפחתי. היא הייתה נפש חופשיה, בוהמיינית, דעתנית ועצמאית. והיא רצתה להיות ציירת.

כשהייתה בת 19 – כמו רבים בדורה – נשבתה צילה בינדר בקסמי "כוכבים בחוץ". יום אחד החליטה ללכת עם חברה לקפה 'אררט' כדי לראות את המשורר במו עיניה. אלתרמן ישב בשולחן עם יעקב אורלנד. אשתו רחל מרכוס ישבה בשולחן הסמוך – אבל הסתלקה מהמקום כשהבינה מה מתרחש. חניכת השומר הצעיר הצעירה והיפיפייה עוררה את תשומת ליבם של הגברים. ניסיונות החיזור התמימים ושובי הלב המשיכו בחוף הים, אז התיישבה בינדר לצד אלתרמן וציטטה לו משיריו.

מימין: צילה בינדר, אלתרמן, בת מרים יעקב, הורוביץצילום: גנזים - אגודת הסופרים

אבל הלילה הגורלי ביחסיהם הנרקמים התרחש בהאפלה הראשונה של תל אביב בזמן מלחמת העולם השנייה. בינדר הלכה אז עם חברה ברחוב בן יהודה – והשתיים נתקפו אימה מהחושך המוחלט. צילה הציעה שייכנסו לבית הקפה 'היהודי העצוב' ויבקשו מידידה, נתן אלתרמן, ללוות אותן. אלתרמן ליווה את בינדר עד ביתה ברחוב שטרן. מאותו לילה ואילך, אלתרמן ובינדר נהגו להיפגש בבתי קפה ולהתייחד לשעות חטופות – ראשית בדירתו של אלתרמן, כשמרכוס לא הייתה בבית, ולאחר מכן בדירתה של צילה.

בינדר ידעה שאלתרמן אינו מתכוון להיפרד ממרכוס, ושמקומה בחייו יהיה של "אשת חיק" – כלשונו. אבל אהבתה אליו לא נתנה לה מנוח. "מקומי על-ידך חיי הם חייך האויר שאתה נושא הוא האויר שלי", כתבה לאלתרמן, "דע זאת לתמיד". משפחתה של בינדר התנגדה לסידור הזה, שהפך לדרך חיים עבור שניהם, אבל היא נשארה לצדו של אלתרמן כאישה שנייה, כמעט ידועה בציבור. וגם כאן, כמו ביחסיו עם מרכוס, אלתרמן ובינדר עבדו יחד. כך, למשל, היא איירה את ספריו "חגיגת קיץ" ו-"ספר התבה המזמרת".

לשיאו הדרמטי הגיע משולש האהבים הזה ב-1970. אלתרמן הובהל לבית החולים עם חסימה במעי – תוצאה של שתייה מופרזת לאורך שנים. במהלך הניתוח חווה המשורר התקף לב ואיבד את הכרתו. בחדר ההמתנה ביקשה רחל מרכוס מידידם מנחם דורמן שיקרא לצילה בינדר. וכך אמרה לדורמן:

"לפני שנתן יצא מן הבית לבית-החולים הטיל עלי למסור משהו לצילה... אני רוצה להיפגש עם צילה. לא היום, אולי מחרתיים. אבל אני רוצה שתאמר לה זאת. תאמר לה שאני זקוקה לה. לא שאני רוצה לעזור לה, אני זקוקה לה. אני יודעת, מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות. תמיד אמרתי לעצמי: אהבה איננה פשע... סבלתי הרבה, אבל היו רגעים מעטים שלמענם הכול היה כדאי... צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון-החיים שלי, לטבעיות שלי".

ערב קודם לכן, ב-15 למרץ 1970, אלתרמן חש ברע וידע שסופו קרב. הוא לקח גיליון נייר וכתב את צוואתו: "1. בלי הספדים. 2. לקבור אותי בין סתם יהודים. 3. מן 'הירושה' שתישאר וההכנסות (אם תהינה) מן הספרים יש להפריש חלק רביעי לקיום לצלה בינדר היא ויתרה למעני הן הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?".

לפרטים נוספים - עמוד הפייסבוק של נתן אלתרמן