מיטת אהבה

50 ימים. 50 שירים. 63 צילומים עצמיים. אשה אחת. חדר מיטות אחד. ואחד אלוהים. שרית חביב, אמנית של הלב, מזמינה אתכם לחגיגה אסקפיסטית של צבעוניות, דמיון ויופי לקראת השנה החדשה

תוכן מקודם
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מיטת אהבה. יום 40. הַיּוֹם יוֹם הֻלַּדְתָּהּ
תוכן מקודם
תוכן מקודם

אפריל 2020. תקופה מוזרה, לא ברורה. אנשים ספונים מבודדים, בבתים, מנועים מלצאת, עקב וירוס מתפשט. כצלמת, מצאתי עצמי מתעדת עצמי בביתי, כדרך יצירה, ביטוי  וריפוי להלכי רוחי. הצילומים מחדר השינה שלי, החדר היחיד בבית שהרגשתי שהוא "חדר משלי" ריתקו אותי. הצבתי מצלמה על חצובה, והחלתי לצלם עצמי כל אימת שהרגשתי צורך.

בתחילה היו הצילומים תיעודיים. אט אט הם גלשו למחוזות הפנטזיה והדמיון, כשאני משחקת בתלבושות ושכבות ומסיכות. הרגשתי שהצילומים מעניקים לי כוחות. כמשוררת, שמתי בצילומים מילים שהעמיקו את מסעם ומסעי איתם.

כשהתחילו אנשים לצאת החוצה ולחזור לחיים, יצאתי גם אני החוצה, מחדר המיטות שלי לחדרי המיטות, ולחדרי הלב של אחרים, שביקשו ממני לצלם ולכתוב אותם, לשוב ולהרגיש איך פעימת הלב של העולם אחת היא.

בשלב מסוים הבנתי, שברצוני להוציא את צילומיי ושיריי כולם החוצה לעולם, לחגיגה אסקפיסטית של צבעוניות, דמיון ויופי. לשדר אופטימיות בתקופה שיש בה מן הפחד והחרדה. להראות איך יצירה יכולה לחולל שינוי והארה בחייו של אדם, ולעורר תדר של אהבה בעולם.

ביום יום, אני מנחה סדנאות צילום וכתיבה הקרויות "התבוננות. תהודת זהות" ו"התבוננות. מורה דרך". בסדנאות אני חושפת עצמי, עוברת ומעבירה עימי תהליכים אישיים באמצעות צילומים ומילים, תהליכי פירוק והרכבה של סיפורים, התבוננות מחודשת בחיים. כאן, יצרתי לי מיקרוקוסמוס של איש-ה, שמתוך מיטה אחת, בחדר שינה אחד, בבית אחד, בתקופה שוללת תנועה וחופש, יצאה לטייל ולהשתולל ברחבי דמיונה ונפשה. 

מיטת אהבה. יום 7. ערב יום השואה. מַסֵּכָה שְׁחֹרָה וְאִשָּׁה צְהֻבָּהצילום: יח"צ

הצילום והשיר שיצאו ראשונים לאוויר

בוקר, אחרי 24 שעות של צילומים עצמיים תיעודיים במיטה, נכנסתי אליה בחצאית נוצות ורודה, מחזיקה בידי הימנית כוס קפה. בשלב הזה למדתי להפעיל את המצלמה עם הנייד, מה שאיפשר לי להישאר באותה התנוחה ולשנות רק את מבע פניי וידיי בכל צילום. התחלתי לשחק, ומהר מאוד שכחתי מכוס הקפה, עד שזו נשפכה ועצרה הכל. אחרי שהכנסתי את הסדינים למכונה, העליתי את הצילומים על המחשב. הם הרגישו לי חזקים, וכוס הקפה הרגישה לי לא נכונה. רציתי להעלים אותה מהתמונה, ופתאום בטעות, ואין טעות, תוכנת העיבוד החליפה אותה בשכפול כף ידי הימנית. מתרגשת, ומבינה ששום דבר אינו מקרי, מיד שכפלתי כפות ידיים נוספות נוגעות מלטפות את הנוצות שלי. וכתבתי, את שירי הראשון בפרויקט:

הַצֹּרֶךְ
בְּמַגָּע
יָד
הַתְּשׁוּקָה
לַהֲפֹךְ
אֶחָד
הַגַּעֲגוּעַ
לְלִטּוּף
הֵיכָן
שֶׁנִּרְעַד
הָעוֹר
לְעִטּוּף
הַגּוּף
הַצָּחוֹר
מְנֻקָּד
סִימָנִי
הַזְּמַן
בּוֹ
אֲנִי
לְבַד
כָּאן

הרגשתי כמה הצילום הזה מדייק את הצורך במגע, את התשוקה, את הלב. הוא פתח לי צוהר מופלא לתהליך בעירה ויצירה, הדימוי והרגש יצרו צילום וחוזר חלילה, המילים והשיר יצרו יקום ובראו מציאות. המציאות שלי הפרטית. שיש הקוראים לה לא מציאותית. עברתי תהליך של ריפוי, דרך עדשת המצלמה ומרחבי הדמיון מלאי העוצמה, התאהבתי בעצמי מחדש, התאהבתי בבני אדם, התאהבתי בעולם.

בשלב מסוים התכתבו הצילומים עם החוץ. ביום השואה צילמתי עצמי אישה צהובה מתמודדת עם סוגיות של הגבלת חופש התנועה, של הסגר, אישה צהובה מתיידדת עם מסיכה שחורה, שהיא סוג של טלאי, על גוף האדם ונפשו. ביום הזיכרון, יום טעון רגשית למשפחתי השכולה, יצרתי טרילוגיה של צילומים השואלים זיכרון מהו. ביום העצמאות בחרתי לבחון שאלות כמו גורל ומזל. ועוד.

מיטת אהבה. יום 31. לְהַבִּיעַ מִשְׁאָלָהּ מִן הַכָּדוּרצילום: יח"צ

המשבר

עליתי על רכבת הרים, הפרויקט החל להעסיק את מחשבותיי לילות כימים, ביקשתי להתפרע יותר ויותר. ואז הגיע משבר:

מצ(ט)למת
24 שָׁעוֹת
טַיְמֵר שֶׁל 2 שְׁנִיּוֹת
עֵינַיִם לַעֲדָשׁוֹת
עֵינַיִם לְעַצְמִי
כַּמָּה עֵינַיִם כְּבָר צִלַּמְתִּי
אֲנִי מְחַשֶּׁבֶת
יוֹתֵר מִדַּי
אֲנִי מִתְיָאֶשֶׁת מִלִּסְפֹּר
דַּי
בָּא לִי לְהַחֲזִיר אֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה לְאָחוֹר
לְהָשִׁיב אֶת הַמְּאַוְרֵר הַיָּשָׁן
לְאֵיפֹה שֶׁהַחֹר
בַּקִּיר עַכְשָׁו
לְנַכֵס אֶת הַמִּטָּה לְעַצְמִי בִּלְבַד
וּפַעַם
לְעוֹד
אִישׁ
אֶחָד

עצרתי. בחנתי מחדש את המחויבות שלי להעלות מידי יום צילום ושיר. הרחבתי אותה, למתי שירגיש לי נכון ונעים. החלטתי לצאת מחדר השינה שלי, אל חדרי המיטות והלב של אחרים. לצלם אותם ולכתוב עבורם שירים. צילמתי זוג במיטה, אם ובתה, בחור שביקש לנעול נעלי עקב אדומות, פיה מהחלומות, וגם נשים חברות למסעי במחוזות האהבה בעת המורכבת הזאת. 

התערוכה

ההחלטה להרים התערוכה נפלה בי ביום ה-20 לפרויקט. ניהלתי דיאלוג עם לב הסלק שלי. ובעודי מתבוננת בצילום, האהוב עליי מכולם, הבנתי שאני רוצה לצאת לאוויר העולם. התקשרתי לאורלי רובינזון, חברתי הטובה, שמצאה עבורי את החלל המושלם הראשון שהוביל לחללים שלאחריו, ואת המדפיס המושלם – גולן רייכנשטיין מ-finredecor, ונתנה לי רוח גבית לחולל את הקסם – תערוכת היחיד הראשונה שלי.

בתערוכה אני מזמינה אנשים לשוטט בחדרי הלב שלי, לחוש עימי את הכאב שלי, את השמחה, את החלום, את התשוקה, את הבוקר, את הלילה, את התנועה מכאן והלאה, את העין שלי הפקוחה, את הגוף שלי הפרוש על מיטה, אחת, את הנשמה שלי פרושה לצידו, את נקודת המבט. מזמינה להתאהב, לאהוב, לברוא מכאן, עולם שכולו טוב.

כמילותיה של מנדלת נשמת המשפחה, בצילום מן היום ה-50, של סיגל וניסים, האחרון, זו העת לצילומים:

אֲנִי מְחֻבֶּרֶת לַמַּחְשָׁבָה וְלָאֱמוּנָה
שֶׁשֶּׁפַע קַיָּם בַּכֹּל וְזָמִין לְכֻלָּנוּ,
וְאִם נֵדַע לְבַקֵּשׁ וּלְקַבֵּל אוֹתוֹ
בִּבְרָכָה
אֶל מְצִיאוּת חַיֵּינוּ,
נוּכַל לִגְדֹּל,
לְהִתְעַצֵּם
וּלְהִתְרַחֵב
לְאָן שֶׁרַק נִבְחַר"

מיטת אהבה. יום 16. פַּעַם הָיוּ מַעֲלִים אוֹתָן עַל הַמּוֹקֵדצילום: יח"צ

בפתח השנה החדשה...

אני מאחלת לעצמי למצוא את שאהבה נפשי, שיחלוק עימי גם את מיטתי היפהפייה שמחכה לבואו. להוציא לאור את הספר "מיטת אהבה" המאגד בתוכו את הצילומים והשירים נשוא התערוכה ואת הדהודיה. להמשיך להתפתח כאמנית, בארץ ובעולם, לחולל שינוי והשפעה על בני אדם. להיות בבריאות טובה, ביצירה, בשפע, בשמחה ובאהבה. ולאהוביי, למדינתי ולעולם אני מאחלת – לדעת לצאת מן השבר אל עבר שינוי אישי, תודעתי וחברתי, מתוך מקום של אהבה.

מסע דוקומנטרי של הלב

מיטת אהבה הוא פרויקט אוטוביוגרפי, שנולד בימי הסגר של הקורונה. מסע דוקומנטרי של הלב באמצעות שירה וצילום עצמי, פורטרטים של האחת במיטתה, ומשם מסעה בחדרי הלב והמיטות של אחרים. אישה כמהה לאהבה, בעת מיתת האהבה. פרויקט שהפך תערוכה. התערוכה הציגה בחודשים יולי – אוגוסט  2020 בגלריה לריהוט ולעיצוב של דליה ארמוני, בפולג. בימים אלה עוברת התערוכה לתל אביב, וממנה היא מתעתדת להציג בניו יורק.
כל צילומי התערוכה מוצעים למכירה, לרבות על חומרים שונים כגון: עץ, אלומיניום, זכוכית, בד, קנווס ועוד.

לפרטים בדף האינסטגרם של האמנית: havivsarit, ובטלפון: 054-4645522.