על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מילקי

הנושא החם ביותר כרגע על הפרק הוא המילקי – אותו מוצר שנהיה לשם קוד למחאה חדשה-ישנה ולדיון ציבורי בנושא הכלכלי-חברתי. לאן שלא תפנה, לא תוכל להתחמק בימים אלה מהדיון במחיר המילקי בברלין וההשלכות שלו לגבי חיינו כאן.

עיקרי הסיפור כבר ידועים לכול: פרסום בפייסבוק של חשבונית מרשת קניות גרמנית ובו המחיר הזעום של המקבילה המקומית למילקי הצית דיון אמוציונלי על יוקר המחיה בישראל. זהו אותו דיון שבקיץ 2011 הוציא מאות אלפי אנשים לרחובות, וכעת קם לתחייה. אלא שהפעם הדגש היה אחר: במקום שאלות בנוגע לאופי המאבק על שינוי פני המדינה, הוא נהיה לוויכוח בסוגיה אם לגיטימי להגר ממנה.

בצדו האחד של המתרס התייצבו כמה קבוצות פייסבוק, ש"עולים לברלין" היא הבולטת שבהן, המעודדות את הבחירה בהגירה. מתוך תחושה של אכזבה קשה מהמדינה ומתוך ייאוש מצורות המחאה הקונבנציונליות, שכשלו ב-2011 כישלון חרוץ, סבורים אנשיהן שהפתרון הוא לוותר ולנסות במקום אחר, כזה שיעניק הזדמנות טובה יותר לקיום בכבוד, שלא לומר לחיים מאושרים.

מאחורי עמוד הפייסבוק הנ"ל עומד נאור נרקיס, ישראלי לשעבר בן 25 שהיגר לברלין וכעת קורא לאחרים לעשות כמוהו. כחלק מהקמפיין, הצהיר נרקיס באופן פרובוקטיבי משהו שיבקש מאנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, לספק 25 אלף ויזות עבודה לישראלים. מאחורי הטיעון המרכזי של נרקיס ושל חבריו עומדת לטעמי האמונה בזכות הבחירה ובמימוש העצמי – נרקיס וחבריו אינם מוכנים להתפשר על "ארץ אוכלת יושביה".

הקבוצה של נרקיס, שנחשף לראשונה בסוף השבוע בערוץ 10, ארגנה בחול המועד הפגנה שנועדה להפיץ את המסר ולגייס "עולים חדשים" לגרמניה. לאירוע בכיכר רבין בתל אביב ניאותו להגיע כמה עשרות בודדות בלבד של אנשים, והוא הוכתר ככישלון. עובדה זו אולי מעמידה את ממדי התופעה בפרופורציה הנאמנה יותר למציאות.

ומנגד, מצדו השני של המתרס, עומדים הישראלים שבזים לעמדתם של "העולים לברלין". לפיהם, מדובר בקריאה פסולה בתכלית. בראש ובראשונה בשל ההקשר ההיסטורי כמובן: זכר השואה שנצרב ב-DNA הישראלי גורם לרבים מהם להצטמרר מהקישור המחודש לגרמניה, מהכמיהה אליה כמולדת חדשה. מבחינתם, האופציה לחזור למדינה שבה קרו אותן הזוועות בלתי נתפסת.

מלבד זאת, המתנגדים טוענים כי לעזוב משמעו לוותר על המדינה. חלקם אף טוען שאם הדור הצעיר יעזוב – דור העתיד – לא יישאר כאן דבר. מדינת ישראל מושתתת על אותם צעירים משכילים, וקיומה בטווח הרחוק יינזק קשות בלעדיהם. עוד הם טוענים שאסור לוותר על המדינה שנבנתה על יסוד של הקרבה בת שנים ארוכות. את עמדת האסכולה הזאת אפשר לסכם באמירתו של שר האוצר, יאיר לפיד: "תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר".

לדרוש תשובות

חשוב לזכור שהוויכוח התחיל מנושא חשוב – יוקר המחיה. כאמור, זה אותו הדיון שבקיץ 2011 הוציא מאות אלפים לרחובות, אך נדמה שבגרסתו המחודשת סטה מהר מדי לכיוון שגוי, משום שקל יותר לדבר על ברליןמאשר על הפגמים האמיתיים במצב החברתי-כלכלי בישראל. זה ויכוח שמתלהט בקלות, שמעורר אמוציות רבות, אך אין בו טעם; הוא לא יביא לשינוי.

גם קל מאוד לדבר על מילקי; להחרים אותו או את קורנפלקס תלמה, כפי שקראה לעשות דפני ליף, ממארגני המחאה ההיא. ואולם, הבעיות האמיתיות שלנו הן בדיור, בעוני, במונופולים, בטייקונים. המילקי הוא רק סימפטום. אם נמשיך בחקר קבלות סופרמרקטים כשפנינו לברלין, נאבד את הסיכוי היחיד לגרום לשינוי ממשי באורח חיינו כאן.

הדור הצעיר של הישראלים כבר פקח את העיניים. הוא היטב יודע שאנחנו בשנת 2014, והמנהיגים שלנו לא יכולים להסתיר יותר שום דבר. זהו כפר גלובלי בחסות פייסבוק, ובו אפשר להשוות בכל רגע נתון בין מחירי הנדל"ן כאן, איכות שירותי הבריאות - וכן, גם המילקי – למחירים שם. על ההבדלים האלה חשוב שנבקש, ואף נדרוש הסברים. 

במקרה של המילקי, אפילו יש כאלה בהישג יד – בין היתר, הבדלי מיסוי בין ישראל לגרמניה והבדל משמעותי בין כמות השחקנים המתמודדים בשוק מוצרי החלב. אלו גורמים שחשוב שנהיה מודעים להם ונתרגם מודעות זו לדרישה מהמנהיגים לשינוי ולשיפור.

 אפשר להסכים עם הטקטיקה המסוימת שבחרו "העולים לברלין", ואפשר שלא; העיקר כאן הוא עצם קיום הדיון בנושא יוקר המחיה. בכל סלון בישראל עסקו בכך בשבוע החולף, ויש לרתום את העיסוק המבורך הזה לבחינת שאלות קונקרטיות נוספות, כגון: מה צריך לתקן, איך, מתי ובאיזה אופן. רק העיסוק בשאלות אלו יוכל להשפיע על מציאות החיים הישראלית.

לחזרה לערוץ בית אבי חי בהארץ