גשר המוגרבים: האם השפה המרוקאית-יהודית עומדת להיעלם מחיינו?

ספרו של החוקר אהרן ממן, ״מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה", סוקר את מקורותיה של המוגרבית, ועל הדרך פורש עולם הולך ונעלם, תרתי משמע

זהר אלמקייס
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
זהר אלמקייס
תוכן מקודם

אם שפה נופלת ביער, מישהו שומע? מתאבל?

כשאנחנו חושבים על שפות נכחדות, קל לדמיין שבט קטנטן ומרוחק ששפת תושביו, זרועה צלילים בלתי מוכרים לנו, ידועה רק להם ולחוקר או שניים, או את הסיפור על שני אינדיאנים במקסיקו, הדוברים האחרונים של שפת הזוקה-איאפנקו, שגזרו על עצמם שתיקה בשל איבה ישנה, ובכך גם גזרו את דינה של שפתם למוות.

אבל מוות של שפות מתרחש כל הזמן, במישורים שונים. שפות מתות ונולדות מחדש, בדמות מילים מהן ששורדות, או בזיכרון של דובריהן. עם הזמן, גם אלו ייעלמו. מוזר לחשוב כמה שפות כבר נעלמו מן העולם, לוקחות עמן עולמות תרבותיים וחברתיים שלמים.

המוגרבית הנקראת גם מרוקאית-יהודית, נשמעה בשנים האחרונות על במת התאטרון, בקולנוע ובמוזיקהצילום: מתוך הסרט גט

עוד יותר מוזר לחשוב על שפה כזאת שקיימת בינינו, שצליליה מוכרים לנו. המוגרבית היהודית אמנם לא נמצאת על סף כליה, אך קיצה, לדעת רבים, מתקרב. בספרו המרתק והמקיף ״מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה״ כותב אהרן ממן: ״יש לשער שבעוד כארבעים-חמישים שנה, לא יהיה בעולם דובר יליד של להג זה, והלהג ייעלם, או יהיה קרוב להיעלם לגמרי, מן השימוש הטבעי והחי. אבל היום, כאמור, הוא עדיין חי ומדובר כלשון אם, גם אם בסביבה לא טבעית ללהג, וכדרך הלשונות החיות והטבעיות, הוא עדיין מראה חיוניות, דינמיות, ואף יצירתיות״.

כך שמעט מוקדם מדי להתאבל על מותה של השפה העשירה והמרובדת הזו. ובכל זאת, עבורי, כמו עבור רבים אחרים, בנותיהם ונכדותיהם של דוברי השפה הילידיים, יש חשש גדול, וגעגוע, וטעם למאמצי השמירה על השפה הזאת והתרבות שהיא מביאה עמה.

המוגרבית, הנקראת גם מרוקאית-יהודית, נשמעה בשנים האחרונות על במת התאטרון, בקולנוע (בסרטים של האחים אלקבץ, חנה אזולאי הספרי ואחרים) ובמוזיקה (אצל זמרות ותיקות, כמובן, אבל גם מפיה של הזמרת הצעירה והמוכשרת נטע אלקיים, שמבצעת שירים מוכרים לצד מקוריים בשפה זו).

נכתבו גם ספרים שנועדו לתעד את העולם ההולך ונעלם של ניבים ופתגמים מוגרביים-יהודים, והשפה גם משתלבת באופן טבעי ואורגני בספריהם של סופרים ומשוררים שכותבים כאן ועכשיו. כל אלו מאמצים אדירים וחשובים, שנעשים לאו דווקא – או לא רק – כמאמץ פוליטי, אלא באופן טבעי, מהלב, מתוך אהבה וזיקה עמוקה לשפה הזאת.

מתוק ל-מתוק

ספרו של ממן רחוק מלהיות תוצר של התרבות הפופולרית. הוא ספר אקדמי לעילא ולעילא, שסוקר באופן מקיף ומעמיק היבטים היסטוריים, לשוניים, חברתיים, דתיים ותרבותיים של התפתחות לשונות היהודים בצפון אפריקה מסוף המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20.

הוא משרטט את ההשפעות המגוונות כל כך על השפה הזאת – העברית, הערבית, הספרדית, הארמית, הצרפתית, האיטלקית, הפורטוגלית, הברברית, הטורקית – שהצטרפו יחד ליצירה של שפה מורכבת ביותר. בספרו, ממן מתייחס לאספקטים שונים שלה, לאורך 13 המאמרים המרוכזים בו.

 על אף ההסברים הבלשניים הארוכים והשימוש במונחים מתחום המחקר שלו, הספר עדיין יכול לספק לקוראיו דוברי המוגרבית-יהודית, שאינם בהכרח חוקרים או בלשנים, הצצה מרתקת אל  השכבות שמרכיבות את שפתם. מה גם שספר שבו משפטים וסיפורים כה רבים בָּשפה הוא בכל מקרה עונג גדול לדובריה.

הזמן הממושך והמרחב הגדול שעליהם מתפרשים המאמרים מאפשרים לממן לעסוק באותה העמקה הן ב״שרח״, התרגום המוגרבי למקרא, והן במוגרבית היהודית של זמננו, כפי שהיא מופיעה למשל בהצגה ״אלמיזיריה״ – עיבוד של ״הקמצן״ למולייר שעשה אשר כהן בתחילת העשור הקודם, וזכה להצלחה רבה.

ממן מראה את היצירתיות שמפגינים דוברי השפה לא רק בהווה, אלא גם בעבר. הוא מספר על לשון הסתרים של הסוחרים בצפון אפריקה, שהבליעו אל תוך הערבית מילים עבריות שעברו שינויים שונים, על מנת לשוחח ביניהם מבלי שזרים, או לקוחות, יבינו אותם. כך, מספר ממן, המילה ״סוכר״ שקיימת בעברית ובערבית הוחלפה בפי סוחרי הסוכר היהודים במרוקו במילה ״ל-מתוק״.

עטיפת הספר

המימונה, קווים להתפתחותה

פרק מרתק במיוחד בספר מצליח להמחיש את עושרה והתפתחותה המסובכת של השפה המוגרבית היהודית דווקא דרך מושג שהפך מוכר בקונצנזוס הישראלי: המימונה.

במהלך הניסיון לפצח את מקור השם ומשמעותו, נחשפות בפנינו גרסאות שונות ומרתקות הממקמות את מקורו של החג במחוזות שונים אחד מהאחר; ממן פוסל הסברים אלה מטעמים שונים, ומציע הסבר משלו. אולם ללא קשר להסבר המקובל עלינו, ניתן ללמוד ולהחכים מן ההסברים השונים.

על פי אחד מהם, המילה ״מימונה״ היא שיבוש של המילה ״אמונה״, שדווקא היתה שגורה בפיהם של יהודי מרוקו ללא כל שיבוש. הסבר אחר, אפל במיוחד ולא נפוץ, גורס שזהו חג לכבוד מימון, מלך השדים בדמונולוגיה היהודית. הסברים אחרים מפרשים את השם כשמה של אישה או כקשור לממון או למזל.  

תוך פרישת הפירושים השונים, ממן נוגע גם במנהגי החג ובהסברים למקורותיהם. הוא עצמו מציע כי שם החג, ״לילת ל-מימונה״, מיתרגם ל״הלילה של בת-המזל״, כשהכוונה היא לנערה שנמצא לה בן זוג.

ממן אינו מסתפק בהסבר האטימולוגי ומספר גם על מנהגי החג השונים הקשורים לזיווג ולמשפחה, לדמיון בין המימונה לבין טקס החינה, ולברכות ופיוטים הנהוגים בחג זה המכוונים לחתונה או לפריון. הפרק הזה מוכיח מה שבלשנים כבר יודעים, ורבים אחרים שוכחים - המילה היא לעולם לא רק מילה.

מאת: זהר אלמקייס

מקור: בית אבי חי 

לחזרה לערוץ בית אבי חי בהארץ