איך הפך הפסקול של טרנטינו לניגון חסידי?

ניגונים "חילוניים" שמגוירים והופכים לניגוני קודש, ושירים "דתיים" שמחולנים והופכים לשירה בציבור – על שירי קודש וחול שמתחפשים אחד לשני. רשימה לכבוד פורים

עמיחי חסון
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עמיחי חסון
תוכן מקודם

פאמפקין (טים רות') והאני-באני (אמאנדה פלאמר), זוג עברייני צעצוע מלוס אנג'לס, יושבים בדיינר ומדברים על השוד המושלם – של הדיינר עצמו. הרי לעובדים שמקבלים משכורת עלובה לא מספיק אכפת כדי להתנגד ולהגן על הביזנס של הבוס, והסועדים הרבים מחזיקים הרבה כסף מזומן בארנקים. בתוך חמש דקות הם פוסקים: אפשר לצאת עם סטפה רצינית של קאש מאני.

בתום הדיון הם קמים מכיסאותיהם ושולפים אקדחים לכיוון הקהל ההמום – זה הרגע בו חותך הבמאי והתסריטאי קוונטין טרנטינו את סצנת הפתיחה, ובמקומה מעלה את כתובית שם הסרט: "ספרות זולה". ברקע נשמע קטע אינסטרומנטלי בשם "מיסירילו" (בביצוע של הגיטריסט דיקדייל) שהפך לאייקון המוזיקלי המוכר ביותר של אחד הסרטים המכוננים של שנות התשעים. פאמפקין והאני-באני יחזרו שוב, כזכור, רק בסצנת הסיום.

פאמפקין (טים רות') והאני-באני (אמאנדה פלאמר) מתוך הסרט ספרות זולה

ניגון לא מקבל טומאה

אם יצא לכם להיות פעם בחתונה או התוועדות חסידית, ודאי שמעתם את הכליזמרים מנגנים את אותה המנגינה בדיוק כ"ניגון קודש", כזה שראוי לרקוד ולשיר אותו כדרך לשמחה ולהתעלות רוחנית. זאת לא טעות. כבר עשרות שנים ש"ניגון ספרות זולה" (או "ניגון האש", בגרסה המגוירת) הוא חלק מרפרטואר הניגונים המכונה "ניגוני מירון" – אותן מנגינות שהופצו בחצרות החסידיות מתוך ההילולות הקדושות ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי. בהקלטות רבות נוספים לניגון מילות הפיוט "אליהו הנביא" שמושר כחלק מטקס ההבדלה במוצאי שבת.

כך או כך, אל חגיגות ל"ג בעומר במירון ואל הסרט של טרנטינו הניגון הגיע מגבול יוון-תורכיה שם שימש כמוזיקת רקע פופולארית להופעתן של רקדניות בטן במועדוני הלילה של איסטנבול וסלוניקי בתחילת המאה שעברה. מילא פסקול של סרט הוליוודי, אבל איך עם "ייחוס" מפוקפק שכזה הוא עולה על שולחנות האדמו"רים?

התשובה טמונה במסורת החסידית שטוענת כי "ניגון לא מקבל טומאה". כלומר: המוזיקה כשלעצמה היא ניטראלית, ובתהליך קבלי של "העלאת ניצוצות" אפשר להכשיר כל מנגינה לשמש ככלי קודש.   רבים מהניגונים החסידיים הקלאסיים – כמו למשל "ניגון שאמיל" המפורסם של חב"ד – הם ניגונים לא יהודים במוצהר. מדובר במגמה מעט מפתיעה בהתחשב בהתבדלות התרבותית שאפיינה את הקהילות החסידיות.

מספרים על האדמו"ר בעל ה"אמרי חיים" מוויז'ניץ שהיה מחפש בדרכים ניגונים צועניים, מאזין לשירי השיכורים בבית המרזח, ושומע בקשב רב את מנגינת קבצני הרחוב. אחר כך היה מביא את הצלילים הללו אל שולחן השבת והמועדים שלו. את הפסוק (אותו אומר יעקב אבינו לבנו): "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה", פירש הרבי כך: "'זמרת הארץ' – הרי אלו שירי הגויים, עמי הארץ. 'כליכם' – הרי זו שבת קודש, ו'מנחה לאיש' – הרי היא מתנה לבורא עולם". מי שלקח את האמירה הזאת במלוא הרצינות הוא המוזיקאי היהודי-אמריקאי לני סולומון (מנהיג להקת Shlock Rock) ששחרר כבר למעלה מ-30 אלבומים, בהם הוא מבצע גרסאות כיסוי יהודיות  לשירים של הביטלס ובוב דילן, כולל ביצוע של "מזמור לדוד" במנגינה של "היי ג'וד".

גם בעולם של יהדות המזרח רווח המנהג לעבד את המנגינות הערביות המקומיות ולשלב אותם בתוך התפילה. הרב עובדיה יוסף, שהיה ידוע בחיבתו הגדולה למוזיקה המצרית בכלל ולזמרת אום כולתום בפרט, היה מבקש מהחזן האהוב עליו, הפייטן משה חבושה, לשיר לו את התפילה במנגינות של מוחמד עבד-אל-ווהאב. כך הפך חבושה בניגונו את "אינתא עומרי" ל"אתה עזרי", ואת "אליחסרה" ל"קלאופטרה". כשנדרש מרן להסביר את ההיתר ההלכתי של להשתמש במנגינות, כתב ספק-בצחוק ספק-ברצינות, שיש לכך ראיה מפסוק מפורש בתהילים פרק קל"ז: "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו".

נעמי שמרצילום: מתוך ויקיפדיה

כביש דו סטרי

אבל שירים לא עושים רק סיבוב ממועדונים אל בתי הכנסת – אלא גם להפך. מדובר בכביש דו-סטרי מרתק: מצד אחד ניגונים "חילוניים" מגוירים והופכים לניגוני קודש; ומהצד השני שירים "דתיים" מחולנים והופכים לשירה בציבור. אין הרבה מרחבים תרבותיים בהם מתרחשת סירקולציה שכזאת בין העולמות, שבדרך כלל מבקשים לשמור על סטריליות בסטטוס-קוו התרבותי הישראלי.

המשמעות המידית של התהליך הזה היא הפקעת המנגינה או התוכן ממובנה המקורי, וקריאתו מחדש. קחו למשל את "שירים מבית אבא" – האלבום החדש (והמי יודע כמה) של "הגבעטרון", להקת-הזמר של קבוצת גבע שבעמק יזרעאל שפועלת מאז קום המדינה ועד היום. "בית אבא" הוא שם הקוד לשירי קבלת השבת בקיבוץ בשנות ה-30 וה-40 – תקופה שבה החברים עוד זכרו את טעם השבת בבית ההורים שננטש לטובת המפעל הציוני בפלשתינה.

המנגינות אמנם מזכירות את אותן המנגינות המוכרת ממזרח אירופה, והטקסטים באים כמובן מהתפילה וספרי הקודש, אלא שבשפתיהם של חברי וחברות הקיבוץ משהו משתנה. כאשר חקלאים יהודים מודרניים (להבדיל מתלמידי ישיבה) שרים ב"שיר המעלות" את המילים: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", הופך המזמור לשיר של עובדי אדמה יהודים-חדשים, בעברית שלא התיישנה.

בצורה דומה, לקח המלחין יאיר רוזנבלום את מילות "ונתנה תוקף" – אחד מהפיוטים המרכזיים של הימים הנוראים – והלחין אותם מחדש לזכר אחד עשר בני קיבוץ "בית-השיטה" שנהרגו במהלך מלחמת יום הכיפורים. רוזנבלום, שעמד לעזוב את הקיבוץ ורצה להשאיר אחריו שיר כמתנה, סיפר שיום אחד פתח באקראיות את המחזור מול המילים של "ונתנה תוקף": "מִי יחְיֶה וּמִי ימוּת. / מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ / מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ". רוזנבלום מצא שם את סיפור בניו של הקיבוץ בתופת המלחמה, והלחין מחדש את המילים המוכרות כשיר זיכרון חילוני, שהתנגן לימים בטקסים רשמיים ובימי זיכרון.

במקרה של רוזנבלום, המקור התורני היה מוכר מכדי לחשוד שמדובר בכתיבתו שלו, אבל כאשר נעמי שמר לקחה כמה שורות של רבי נחמן מברסלב ועיבדה אותם לכדי השיר "שירת העשבים" (במקור נכתב ב-1976 עבור המחזה "מסעות בנימין השלישי"), ברסלב עדיין לא היתה חסידות פופולארית (המפץ הגדול יתרחש רק באמצע שנות השמונים), והדמיון הרב לכתיבתה של שמר הפך אותו לשיר ישראלי לגמרי, מז'אנר "ארץ-ישראל הישנה והטובה" שיושמע ברדיו בשבת בבוקר. שני השירים חדרו בסופו של דבר לבתי הכנסת ולישיבות, כאשר לא פעם אין לאברכים הצעירים מושג על זהות התגלגלותה של המנגינה.

היום, כשכל אמן ישראלי שני מוצא "אלבום פיוטים" נדמה שהגבולות טושטשו לגמרי: מאות צעירים שצורחים במועדון ה"ברבי" עם ברי סחרוף "צמאה לך נפשי", ומהצד השני פסוקים מולחנים של יונתן רזאל נכנסים לפלייליסט של גלגל"צ. נדמה שגם בעולם הגדול התופעה מתפתחת, כאשר מדונה מסמפלת את הפיוט "דרור יקרא" בשירים שלה, מתיסיהו מבצע ניגוני חב"ד, והלהקה הבריטית המצליחה "אוי ואבוי" עושה גרסאות כיסוי לשירי שבת שמושרים בידי לא יהודים בהתלהבות גדולה.

לא בכדי הרשימה הזאת נשמעת כמו מסיבת תחפושת פורים שיצאה משליטה: במרכז רעיון התחפושות של החג עומד עיקרון טשטוש הזהות, שמתרחש בכל פעם שמנגינה עוברת צד. אבל אם המסורת מאפשרת לאנשים להתחפש רק יום אחד בשנה – לשירים יש היתר לעשות את זה כל הזמן. מה שנקרא: כל יום פורים.

מאת: עמיחי חסון, בית אבי חי 

מקור: בית אבי חי 

לחזרה לערוץ בית אבי חי בהארץ