"ואנחנו, מה אנחנו – חומרים של נדידות": רשמים מפרס ישראל

בנימין נתניהו השתמש במשפט של זוכה הפרס ארז ביטון כדי להפך את המשמעות שלו. גם ביטון בעצמו השתלב לא רע בחגיגת המיינסטרים. אריאל הורוביץ ביקר בלב הממלכתיות הישראלית וחזר עם תובנות

אריאל הורוביץ, בית אבי חי
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אריאל הורוביץ, בית אבי חי
תוכן מקודם

בנייני האומה לבשו חג, ועשרות גברים ונשים טפטפו אט אט אל האולם שבכניסה לירושלים, מביטים למעלה אל השמיים העגומים ושמחים על המפלט מפני הגשם שאיים לבוא. גם השנה עבר טקס הענקת פרסי ישראל בשובה ונחת, אך הסערה שהתחוללה סביב הענקת פרס ישראל לספרות והעובדה שאין למדינת ישראל שר חינוך מכהן, העיבו מעט על האירוע ועמעמו את זוהרו. אפשר היה לספור על שתי כפות ידיים את מספר הכסאות הריקים – את הטקס מכבדים בנוכחותם, מלבד משפחות הזוכים, גם עובדי משרד החינוך, שופטים בעבר ובהווה, פרקליט המדינה, פרופסורים ושרים לשעבר – אך נדמה שקברניטי הטקס היו מעדיפים להגיע לקו הסיום ללא הסערות וחילוקי הדעות, עם קונצנזוס ישראלי רחב ותמיכה מפה לפה בעולם האקדמיה, ולא עם ראש ממשלה שמכהן גם כשר החינוך, ונראה כמי שמנסה להחליף אליטות תחת משמרתו.

חומרים של נדידות. ביטון בפרס ישראלצילום: גילי יוחנן פלאש 90

הטקס נפתח בשירת התקווה, לאחר שפמליה של ראש הממשלה, נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת, נשיאת בית המשפט העליון וראש העיר ירושלים (שנוכחותו במקום נראית תמיד קצת מתאמצת), התיישבה במקומותיה. לאחר מכן נשא ראש הממשלה, מתוקף תפקידו כשר החינוך, את נאום הפתיחה. בשנתיים האחרונות היה זה שר החינוך שי פירון שנאם באולם הזה – לפני שנתיים כשר חינוך טרי, במוצאי הקמת הממשלה, ובשנה שעברה כשר חינוך בשיא תקופתו ומרצו – וכעת היה זה נתניהו שנאלץ ליטול את התפקיד, לא בלי חמדה.

המילה 'איראן' אמנם לא הוזכרה בנאום, אך נתניהו שב והדגיש את חוסנו של העם היהודי, את העוצמה הצבאית, הכלכלית והתרבותית של מדינת ישראל. בנאומו סיפר נתניהו על מפגש בין הסופר האמריקני מרק טווין ובין תיאודור הרצל בווינה בשנת 1897. בווינה של אותן שנים, כך סיפר ראש הממשלה, היה "ריכוז של גאוניות יהודית", אך "הרצל הבין שהעושר התרבותי היהודי של וינה היה בניין קלפים שעומד להתמוטט ולהישרף", והמסקנה, כמובן, היא שרק מדינה יהודית תוכל לאכלס את העושר התרבותי הזה באופן מתאים. הגדיל נתניהו לעשות כאשר ציטט את חתן פרס ישראל לשנה זו, ארז ביטון, שכתב על העם היהודי: "ואנחנו, מה אנחנו – חומרים של נדידות". אך נתניהו השתמש במשפט הזה של ביטון כדי להכריז ש"פסקנו מלנדוד, הקמנו את המדינה", ובכך הפך את משמעות שירו של ביטון, שהצביע על יסוד קבוע של נדודים בחייו של היהודי – בשונה מן הרעיון שנתניהו ביקש לבטא, שלפיו הנדודים פסקו עם הקמת מדינת ישראל.

תיאטרלי וחם. טופול בפרס ישראל צילום: גילי יוחנן, פלאש 90

ביטון וחיים טופול היו שני הזוכים הבולטים השנה בטקס, שרגע הצגתם זכה לתשואות הכפיים העוצמתיות ביותר. טופול, תיאטרלי וחם כהרגלו, גנב את ההצגה כשצעד בצעד בוטח אל שולחן הנשיאות, לחץ ידיים והתחבק עם המכובדים יושבי השולחן, ואף נופף לקהל המריע. ביטון, מסתייע ברעייתו, נשא דברים בשם מקבלי הפרס, בקול רועד מהתרגשות ובפאתוס. נאומו של ביטון היה מופת לממלכתיות ולמיינסטרים ישראלי, כאשר קרא, מצד אחד, "לדאוג לחמלה, ולכך שלא תמיד ייקוב הדין את ההר", ומצד שני קרא נגד החרמת מוצרים מהתנחלויות. "נשמעים קולות צורמים בעולם", אמר ביטון, "שקוראים תגר על קיומה של מדינת ישראל. יש שסממנים מוצרים ... עלינו לעמוד שכם כדי להדוף את המגמות האלה. מי שמסמן מוצרים היום, עלול לסמן בני אדם מחר", הרעים ביטון וזכה למחיאות כפיים. עוד קרא ביטון להסיר את הקיטוב בעם, לקרב מרכז ופריפריה ולצמצם פערים חברתיים. ספק כמה הדברים הללו, חשובים ככל שיהיו, נפלו על אוזניים קשובות. יותר ויותר נראה שמוסד פרס ישראל נועד בעיקר להעריך ולהוקיר חוקרים בתחומם, בתהליך פנימי שמעניין בעיקר את הקהילה האקדמית, ובכך מנותק מ'העם', שברובו גם לא מגיע לטקס, וודאי שלא צופה בו בערוץ הראשון. גם אם יש לקריאתו של ביטון ערך סמלי, ניתן לשער שהיא הדהדה בעיקר בין קירות בנייני האומה, ולא יותר מכך.

הטקס הגיע אל סיומו, ואז, שלא כמו בכל שנה, נשארה שורת המכובדים על הבמה והמתינה. לא ברור למה. המנחה, יואב לימור, שחרר את העניבה, האורות נדלקו, אנשים קמו מכסאותיהם, ועל הבמה ניתן היה לראות את ראש הממשלה ונשיא המדינה עומדים וממתינים. רק דקות ארוכות לאחר מכן התברר שהם ממתינים לתמונה קבוצתית עם חתני הפרס – חלק מכללי הפרוטוקול, כך נראה – ולאחר מכן מיהרו להסתלק. מאבטחי היחידה לאבטחת אישים נגוזו, והקהל החל לעלות על הבמה – בעיקר בני משפחות הזוכים, תלמידים קרובים ומוקירים, לעשות סלפי עם הזוכים, שהגיל הממוצע שלהם הוא שבעים. היו גם חתני פרס שאיתרו בעיניהם את בת זוגם ושניים-שלושה ילדים, ומיהרו להסתלק. כך חולפת לה תהילת עולם. דווקא המנחה, יואב לימור, היה דמות מבוקשת לצילומי סלפי על הבמה. אולי בשנה הבאה כדאי שאחד מחתני הפרס השנה, מומחה לקרימינולוגיה או מדעי המחשב, יתפוס את עמדת ההנחיה, ויואב לימור יזכה בפרס.

מקור: בית אבי חי