פסטיבל "Made in ג'רוזלם": על האתגר שמעמידה ירושלים בפני אמניה

לא רק שירושלים היא עיר טעונה ומסוכסכת – גם נדמה שאין זווית שלה שלא תועדה ונידונה. שיחה עם משתתפי פסטיבל "Made in ג'רוזלם", שיתקיים בשבוע הבא בבית אבי חי, המבקשים לעשות את הבלתי ייאמן ולומר עליה משהו חדש

זהר אלמקייס, בית אבי חי
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
זהר אלמקייס, בית אבי חי
תוכן מקודם

אינספור יצירות מנסות לומר מילה על ירושלים, לנגן צליל כלשהו שלה, ללכוד השתקפות בה. ואולם, כיצד ניתן לתאר באופן חדש עיר כל כך טעונה, כזאת שאינה רק עומדת במרכזו של סכסוך פוליטי ודתי רב שנים, אלא גם תוארה שוב ושוב לכל אורכה ורוחבה – לא רק מנקודת המבט המתמסרת לקדוּשה, אלא גם מנקודת המבט שעושה רומנטיזציה לאשפתות של ירושלים, לעניי ירושלים, לחומותיה המתכרסמות, לשוק ההומה. אבל ייתכן שכאן ענייננו הוא בדבר אחר: לאו דווקא בירושלים של הגלויות (הציורים היפים או תצלומי הביבים), אלא בירושלים שהיא מקום של ממש, וכן, באופן שבו מיתרגמת האידאה הירושלמית ליצירה אמנותית.

נתי שוחט פלאש 90

בפסטיבל ״Made in ג׳רוזלם״, שיתקיים בבית אבי חי בין 19 במאי ל-21 במאי 2015, ישתתפו אמנים ממגוון תחומים ויביאו אל הבמה ואל הבד את יצירתם על ירושלים, מתוך ירושלים, ואולי גם נגד ירושלים, או לפחות נגד אותו דימוי זוהר. שֶם הפסטיבל כבר תופס משהו מן המהות הירושלמית-עכשווית הפרדוקסלית: נמצאים כאן, אבל מתקיימים בתוך איזה שָם מדומיין, מעבר לים, שבו מדברים אנגלית. בשנה האחרונה שמעתי יותר מאי פעם את הכינוי ״ג׳רוז״ בפיהם של ירושלמים ולא-ירושלמים כאחד. אם לירושלים 70 שמות, כך מספר לנו המדרש, הרי שדווקא ג׳רוז (ולא, נגיד, אל-קודס) נהיה, בישראל, השם ה-71.

הפסטיבל יכלול השנה אירועים בתחום הקולנוע, הספרות והשירה, המוזיקה, הסטנד-אפ והאמנות, ואף הצגות ילדים. שוחחתי עם כמה מן היוצרים המשתתפים בו כדי להבין איפה פוגשת אצלם, אם בכלל, ירושלים האידיאית עם זאת היומיומית. ואולי אין הן מופרדות כלל? בינות לדבריהם, ישובץ מעשה האמנות עצמו – שירים על העיר.

לקריאה נוספת: סדרת הכתבות "ירושלים - לדמיין מחדש" בבית אבי חי

לשחרר את העיר המנוכסת

בנימין פרידנברג, במאי הסרט הקצר ״סיור מודרך״, אשר יוקרן במסגרת הפסטיבל (בצד הסרטים ״שיבולת בקפה״ של טליה לביא ו״הרף עין״ של רותם קפלינסקי), בוחר להתמקד דווקא בירושלים הפרטית, לא הציבורית או הלאומית. בסרטו היפה, חיי היומיום בירושלים מלווים בקריינות אישית – לפרקים פרוזאית, לפרקים פיוטית – והגיבור, תושב ירושלים, צובע בלילה את פסי הסימון על כבישי העיר. כך נשזר המרחב העירוני בחייו באופן שלא ניתן להתרה, ולו לא נותר אלא להיות עצמו ולהיות בעיר.

שחר מריו מרדכי. כך פגשתי את ירושלים בכורדיסטן התורכית צילום: קובי בן שושן

״ירושלים אינה אידאה מבחינתי, וגם לא מיתוס או דימוי ציבורי, אלא מרחב פרטי לגמרי״, מספר פרידנברג. ״אידאות ומיתוסים מטבעם נוסדים על מכנה משותף דתי, תרבותי או לאומי רחב. אני לא מרגיש חלק מאיזושהי הסכמה ציבורית או הזדהות מיוחדת עם מכנה משותף קהילתי כלשהו, ולכן הדמויות שאני כותב הם גברים ונשים שברחו מהגדרות זהות ברורות או כאלה שחותרים תחתיהן. ירושלים היא העיר שבה אני חי בשני העשורים האחרונים, ולכן אין לה תפקיד מיתי-כללי בסרטים שלי, אלא יומיומי ואישי.

"אני לא שואל את עצמי אם היא משרה עליי השראה או לא, ואני לא מודד אותה במושגים של השפעה, פריון יצירתי, שיתוק או ערעור כלשהם. אם משהו מעורר אותי בה, זה הפער בין חוויית החיים הקטנים והלא נספרים שלי לצד המקום הגדול, הכללי והמשמעותי שהיא תופסת בחייהם של אנשים אחרים״.

הנה כי כן, בכל זאת, אל חייו הפרטיים של פרידנברג – וגם לחייו של גיבורו – נכנס כובד משקלה הסמלי, התרבותי והממשי של ירושלים, הנשקף אלינו מכל פינה ופינה בה: ״חוויית החיים בירושלים דומה למגרש משחקים ציבורי אשר כולם קנו בו זכות שימוש: המדינות, החברות האנושיות, ההיסטוריות, הדתות, האנשים שאינם חיים בה, האנשים שמתו בה. כולם כולל כולם. כולם מלבדך.

מיטל שפירוצילום: אמי נחימובסקי

"ואם כולם כבר קנו חלק והחליטו מה הם חושבים על המקום הזה וגדרו גדרות של זהות, התחושה הזאת מעוררת אצלי חשק גדול ורצון עז לפרק הכול ולהטיל על המגרש הזה אפלה גדולה, שלא יזהו כבר מי זה מי. יש תחושת הנאה ושחרור גדול לחיות במרחב כל כך משומש ומנוכס ולהראות אותו מזווית אישית, שלכאורה לא שייכת לאף אחד, אבל יכולה לדבר אל לבם של אנשים אחרים.

"הסמלים והדימויים התיירותיים, הפוליטיים, הלאומיים והדתיים המוכרים של ירושלים לעולם לא יופיעו בסרט שלי. לא מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך החלטה עניינית. אני מספר על מקומות ואנשים שחיים לצד הסמלים הברורים והגדולים, ולא לאורם״.

כך נעשה הסיור שאליו לוקח אותנו פרידנברג ברחבי העיר לכל דבר חוץ מסיור מודרך, רשמי, מסודר ומאורגן. הוא מבקש, דווקא דרך החוויה הפרטית, ללכוד את רוח המקום של ירושלים ״המסוכסכת והלא-מתוקנת״, כדבריו. ואולי דווקא בבחירה לעסוק בירושלים הזאת, שאינה שלמות, מצליח פרידנברג לבדל אותה מערים אחרות, ממושמעות ממנה: ״כנראה בחיים האלה אני כבר לא אעשה סרט על סן פרנסיסקו. יש שם הרבה זכויות אדם וממחזרים שם הכול, לכל סוגי המחזור שיש בעולם. ערים שיש בהן יותר משניים-שלושה פחי מחזור, זה יותר מדי בשבילי.

"מסיבות אחרות, גם לא הייתי יכול לחיות בתל אביב או בסביבותיה. יש שם יותר מדי אנשים כמוני ופחות מדי גיוון רעיוני. כמו ללכת ברחוב עם מראה תמידית. סיוט. בשנות ה-90, הסלוגן של קפה קפולסקי היה ׳לבלות עם אנשים כמוך׳. אני לא יודע מה איתך, אבל לי זה אף פעם לא נראה תענוג גדול. למרות שמדי פעם אני יכול להודות, עם יד על הלב, שאני מתגעגע לקלאב סנדוויץ'״.

סוחבים אותה על הגב  

בעיני המשורר שחר מריו מרדכי, שישתתף בערב השירה הצעירה ״ירושלים של אמצע״ (בצד המשוררים והמשוררות בַּכֹּל סרלואי, יונתן ברג, תהל פרוש, אריאל זינדר, הילה להב, יאיר אסולין ונוית בראל והמוזיקאים מאיה בלזיצמן ומתן אפרת), ממד הקיום של ירושלים כמושא לערגה ולכמיהה מוחשי הרבה יותר. הוא רואה בשורש יצירתו כמשורר וכיהודי קשר עמוק לירושלים.

״קרוב ל-2,000 שְנות-גָּלות היהודי הוא ירושלמי, גם אם הוא חי בקצה הכי מרוחק ממנה בעולם", הוא אומר, "למעשה, יותר משהיהודי נושא את ירושלים בתוך לבו, הוא נושא אותה על גבו, כשורש הזהות שלו, כמטען של עם, של מסורת, של תרבות, של אמונה. דווקא כיהודים, אנחנו נשואים נישואין קתוליים לירושלים, ולכן, גם כשאני רחוק מירושלים, ירושלים על גבי, וזה ייראה לעין-כול מכל מקום בעולם. על אחת כמה וכמה כמשורר יהודי.

"רבי שמואל הנגיד אמר: ׳כתב משורר אלפי שירים, ואף לא שיר אחד על ירושלים, לא משורר הוא. כתב שיר אחד בלבד, והוא על ירושלים – משורר הוא׳. גם כשאני בירושלים, אני מתגעגע לירושלים – אם להשתמש בפרפראזה על ההייקו של באשו בנוגע לקיוטו. אמנם גָּלינו מירושלים, אבל ירושלים מעולם לא גָּלתה מאיתנו״.

ובכל זאת, בתוך הקיום הסימביוטי-לכאורה הזה, המתקיים בין היהודי ובין ירושלים, מוצא מרדכי גם סכסוך, חוסר נחת: ״דווקא מאז ששבנו לעיר המכוננת של זהותנו, אנחנו פיזית יותר משתלבים בה, ורוחנית פחות משתלווים בה, מלשון שלווה. לכן ירושלים נכתבת גם כאידאה וגם כמקום גיאוגרפי. אולי זה תלוי תקופה״.

על האפשרות להעמיק אל תוך רובדיה הנסתרים של ירושלים, לגלות בה פנים נוספים, אומר מרדכי: ״תמיד יהיה מי שיחדש לנו את ירושלים. וטוב שכך. בכורדיסטן התורכית לנתי בעיר קסומה ששמה מרדין, הסמוכה לגבול סוריה-תורכיה. תושבי מרדין מכנים אותה ׳ירושלים הקטנה׳. זה הפתיע אותי. לטולדו הגעתי בידיעה שזו ׳ירושלים של ספרד׳, אבל במרדין קיבלה את פניי ׳ירושלים הקטנה׳ בהפתעה גמורה.

לקריאת ראיון עם שחר מריו מרדכי באתר בית אבי חי 

"ירושלים מתגלה לנו גם כשאנו רואים אותה מבעד לעיני זרים. כמו שאתה מגלה את סבתא או סבא שלך מחדש כשאתה שומע עליהם מפי זרים. או כשאתה מגיע למרדין. הרי מרדין בחבל חרן, ואפשר לגלות שם לא רק את אברהם אבינו, אלא גם – במקרה שלי – את סבא וסבתא שלי מצד אבי. תעתיק מדויק שלהם חי שם – כעשור לאחר מותם. ואני בטוח שמשהו מירושלים של פעם חי שם היום. זה גילוי שהותיר אותי משתאה ומשתהה״.

הקסטה, התקליט, הווייב

דווקא אל מול תחושות השייכות שאינן תלויות בדבר, משרטטת הסטנדאפיסטית מיטל שפירו תמונה כואבת – ומצחיקה – של יחסי אישה-עיר. שפירו תשתתף באירוע הסטנד-אפ ״עולים על העיר״, שבו יופיעו גם יאיר להמן, צביה מרגליות, דור כהאן, יונתן בלומנפלד ובן סגרסקי. היא משמשת בו על תקן – כך היא מספרת – זאת שאינה קשורה לירושלים:

"הייתי בירושלים פעמיים. הפעם הראשונה היתה בגיל 16, כשאימא שלי טענה שבגיל 16 כל בחורה יהודייה צריכה ללכת לירושלים. אז הלכנו לכותל וחזרנו ונסענו בכביש 6, ויותר התרגשתי מהנסיעה בכביש 6 מאשר מהעיר עצמה. הפעם השנייה היתה כשלחברה שלי, הסטנדאפיסטית שיר ראובן, היתה הופעה בירושלים. ליוויתי אותה ונוכחתי לדעת שיש בירושלים בעצם מורכבת מרחוב אחד של פאבים עם שמות מאותו שדה סמנטי. לדעתי, תל אביב קצת מנסה לחקות את התמימות של ירושלים – לגרום לאנשים לשבת על המדרכה מחוץ לבר. בירושלים אני מאמינה לזה, כן? בתל אביב זה מעושה. זה נראה כאילו זה כתוב רע״.

בתור בחורה יהודייה שהיתה בירושלים פעמיים, שפירומצליחה לבטא נקודת מבט אחרת על מעמדה המיתולוגי של ירושלים כמקום שממנו באנו ואליו כולנו, כל הזמן, צריכות לשוב: ״בגלל שההורים שלי רוסים, תמיד הרגשתי שכל דבר 'ישראלי' שאני עושה בא לי בעבודה קשה. הניסיון שלי להיכנס לסדר החברתי הישראלי היה מייגע, אז נמאס לי קצת מהרעיון של 'ארץ ישראל הישנה והטובה', שאין לי שום קשר או זיקה אליה. בעיניי, ירושלים של התנ"ך או של החדשות היא היינו הך״.

אם כך, מה היא מחפשת בירושלים, אם לא את מקור העולם, נזר הבריאה, סלע קיומנו? ״כשאני מגיעה לירושלים, אני מחפשת משהו שאני יכולה להזדהות איתו ומוכנית, מסתכלת על השוליים שלה, כמו שאני עושה בכל מקום. זה תוצר של התלישות ושל הניסיון להתחבר לתלושים אחרים״. אבל גם הניסיון הזה, אצל שפירו, מפוכח ומשולל רומנטיקה: ״האנשים היחידים בירושלים שאני יכולה להרגיש זיקה אליהם בלי שזה יהיה טעון, המעשה השקוף לעשות, יהיה ללכת לאנשים שלי, למקומות בילוי של אנשים כמוני כביכול, שזה נראה לי סטודנטים למדעי הרוח, ואז מה עשיתי בזה?״.

בין שאנחנו חיים בירושלים את חיי היומיום שלנו; בין שכל העת פועמים בנו רגשות דתיים בה; ובין שאנחנו בסך הכול יושבות על המדרכה ומנסות לתרגל איזה סוג של כנות באשר למי אנחנו ועם מי נוח לנו לבלות – קשה לברוח מירושלים הגיאוגרפית, זו שבה סוגיות של דיור, גבולות, שטחים וריבונות מצליחות לשזור את עצמן אל תוך המדרכות ובמעלה הבניינים. גם הניסיון לשקף תרבות ישראלית – ניסיון שמתקיים במידה רבה בפסטיבל הנדון – מקבל בירושלים צביון אחר. העיר כמו מזכירה כל העת גם את הדתות, העמים והקהילות האחרות שנמצאות בה; אלו שפעמים רבות אינן מדוברות או נחגגות.

"אולי המורכבות של ירושלים קשורה לגיאוגרפיה שלה״, מציעה שפירו, ״היא בצורה והיא על הר והיא לא נגישה. אורלי קסטל-בלום דיברה פעם על הגיאוגרפיה של ישראל כגורמת לפסיכוזות בנפש האדם. אתה מסתובב בארץ שאתה לא בטוח בוודאות בגבולות שלה. ברמה הגיאוגרפית, ירושלים נמצאת לה אי שם, וקורים שם דברים מטורפים. היא כמו הוותיקן, שהיא מדונה בפני עצמה, אבל באותה מידה היא מכוונת להיות בירת העולם או טבור העולם, אולי דווקא במובן אלים. הטבור הזה הוא לא דבר נעים, אלא יותר כמו קו תפר של צלקת שעדיין כואבת".

אולי, דווקא על התפר הזה, דווקא מתוך כאב הצלקת, יש ליצור. 

שחר ירושלים / שחר מריו מרדכי

מֵעַל מִטָּתוֹ וּלְנֶגֶד חַלּוֹנוֹ תָּלוּי כִּנּוֹר לְדָוִד

וַאֲנִי כָּל הַלַּיְלָה עוֹמֵד בְּשַׁעֲרֵי תֵּל אָבִיב

מְנַהֵל מַשָּׂא וּמַתָּן עִם הָרוּחַ לָבוֹא בְּמֵיתָרָיו

שֶׁיָּקוּם נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל לְנַגֵּן שִׁירָיו

וְאוּלַי יַעֲלֶה שַׁחַר יְרוּשָׁלַיִם.

מקור: בית אבי חי