טיפול שורש: רופא השיניים שהחליט לנתח את הרצל

ד"ר יצחק וייס, רופא שיניים, קרא בחופשה את הספר "אלטנוילד" של בנימין זאב הרצל, התרשם עמוקות וצלל למחקר עצמאי בן שמונה שנים על כתביו של חוזה המדינה. זה נגמר בספר משלו – "הרצל: קריאה חדשה" שמו. אז מאיפה יש לו כוח למסע כזה?

דוד קורן, בית אבי חי
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דוד קורן, בית אבי חי
תוכן מקודם

לפני מספר שנים החליט ד"ר יצחק וייס, רופא שיניים ירושלמי, לקחת אל חופשתו השנתית את הספר "אלטנוילד" של בנימין זאב הרצל. כשחזר לביתו, הוא קרא בו עוד מספר פעמים. וייס התרשם עמוקות מהדברים שקרא והחליט לחפש ולקרוא כתבים נוספים של הרצל. וכך, הובילה הקריאה הסתמית אל מסע מחקר שנמשך שמונה שנים וכלל קריאת עשרות ספרים ומחקרים על הגותו של חוזה מדינת היהודים. בסיומו, הוציא וייס את הספר "הרצל – קריאה חדשה" ובו פרסם את עיקרי ממצאיו. בין היתר טוען וייס כי הרצל היה בעל תודעת שליחות עמוקה וראה את פועלו כדומה ליציאת מצרים ומושפע מחזון הנביאים, ומוכיח זאת באמצעות כתביו השונים.

וייס סבור, שדמותו של הרצל סולפה פעמים רבות על ידי גורמים שונים, מפני שלא טרחו לקרוא את כל כתביו ולכן הוציאו חלק מהדברים מהקשרם. בשיחה שקיימתי עמו על מחקרו, הוא טוען כי "הרצל חזה זאת כבר בזמן כתיבת הדברים: שלושה חודשים לאחר שיצא הספר 'מדינת היהודים', הוא התלונן על התופעה וכתב ש'הרבה אנשים אינם קוראים בספר מה שכתוב בו, אלא מה שהם מכניסים בו מהרהורי לבם. התרגלתי לכך שיעוותו את דברי באופן הכי פחות סביר, וללא ספק כך יהיה גם בפעם הזאת'". גם ברל כצנלסון יטען כך כעבור מספר שנים: "נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחוסר ידיעה. יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמה, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה".

הרצלצילום: עמית שמעוני

לאור הדברים הללו, אתה רואה בפרסום המחקר סוג של שליחות לבירור דמותו של הרצל?
"לא ראיתי בזה שליחות, שהיא לטעמי מילה גבוהה מדי, אלא צורך לחקור את דמותו של הרצל באופן עצמאי, בעקבות דברים שהיו ידועים לי עליו. כשקראתי את הספר, כתבתי הערות על 'אלטנוילנד' וכן על 'מדינת היהודים'. לבסוף, עם השלמת הקריאה, הבנתי שיש כאן תיאוריה מעניינת שנוצרה, וראיתי חשיבות בכך שהדברים ייצאו לאור והציבור יבין יותר לעומק את דמותו ופועלו. אני חושב שיש היום חוסר ידע על מאבקי הימים ההם, בין תפישותיו של הרצל לבין יריביו כמו אלו מתנועת 'חובבי ציון', תומכי הציונות המדינית שאליה התנגד הרצל, שראו במעשיו ובהשקפותיו סכנה חמורה ליישוב היהודי בגולה".

ואולי עיוות דמותו היה גם כלי בידי יריביו האידיאולוגיים כמו אחד העם וחיים ויצמן?
"ייתכן בהחלט שזו היתה מגמתם כחלק מהמאבק היצרי-אידיאולוגי והשיטות המנוגדות שכל אחד החזיק בהן. אחד העם למשל כותב בקובץ המסות "על פרשת דרכים" דברים חמורים ביותר נגד הרצל גם לאחר שהוא רואה כיצד טענותיו של הרצל בדבר הצורך בהקמת בית לאומי בשל האנטישמיות באירופה, התבררו כנכונות. הוא איננו חוזר בו ומודה בטעותו, אלא ממשיך להחזיק בהתנגדותו החריפה. כך גם אצל חובבי ציון שטענו שהרצל הוא סכנה מוחשית ועל כן צריך למנוע ממנו אפילו באלימות מלהמשיך ולהפיץ את דעותיו המסוכנות, לשיטתם. היתה כאן יריבות אידיאולוגית שהובילה גם לדמוניזציה אישית של הרצל ועיוות כתביו ודמותו".

וייס. לא רק בגלל האנטישמיות

מה למעשה הניע את הרצל – המקלט הריבוני הריאלי או שמדובר במשהו רחב יותר כמו חזון גאולתי עמוק?
"הצורך בהקמת בית לעם היהודי, כפיתרון לבעיית האנטישמיות, היה מרכיב דומיננטי בתפישתו של הרצל. הוא ראה בכך צורך דחוף שנועד לפתור את מצוקת הגולה ורדיפות היהודים. היה בכך חידוש, לא רק בעצם התפישה של הגנה עצמית אלא גם בפעולות שנבעו מכך. אך הרצל האמין גם במה שהמדינה היהודית צריכה להיות ולתפקיד שהיא אמורה למלא כלפי כל העולם. לכן אפשר לראות במעשיו גם רצון ליצור מסגרת שתהיה מובחנת משאר המדינות וכפי שהוא מפרט בספרו 'מדינת היהודים'".   

מה התחדש לך בעקבות המחקר?
"אפשר לומר שבעיקר הבנתי את שאלת המניע. דמותו של הרצל, כפי שהיא נתפשת בעיני ועל ידי הציבור היא שונה לגמרי ממי שעולה מניתוח כתביו: הספרים, היומנים וכתבי המסעות. מדובר באיש בעל חזון שהיה מודע לשורשיו היהודיים ולא התכחש להם, כפי שאולי נוטים לחשוב. חשוב להדגיש: אינני רואה בהרצל חרדי עם שטריימל שהוא גם ציוני אדוק, אלא אני בא להראות כיצד עמדתו ומשנתו היו הרבה יותר עמוקים מ'בעיית האנטישמיות' כפי שמנסים מתנגדיו לתאר. כלומר, משנתו האידיאולוגית אכן נבעה מהבעיה הזאת שהיתה בעיניו זרז לפעולות שנקט, אך הוא כותב בכתביו פעמים רבות בהרחבה ובפירוש על החזון הבינלאומי לכל יושבי תבל שהוא מייעד כתפקידה של המדינה שתקום. הוא שואף למוסר ולתרבות שיקרינו על העולם כולו בבחינת אור לגויים. לא רק מדינה שהיא ככל העמים, ריבונית ומוגנת, אלא יש כאן שאיפה נעלה יותר: הקמת מרכז שהוא מודל מוסרי ודוגמה להתנהלות מדינית ייחודית. כלומר: יציאת התורה מציון היא בעיניו של הרצל הייעוד שלשמו על היהודים לשוב לארצם." 

סיפור משפחתי
לאחר שסיים את מחקרו, התברר לווייס כי הקשר הרעיוני שחש אל משנתו של הרצל נוגע גם לסיפור היסטורי של משפחתו. נודע לו באופן מקרי כי אביו, שהיה אמן יודאיקה מוכשר ונרצח באושוויץ בשנת 1942, הוא זה שהכין את פרוכת הקבורה לארונו של הרצל. וייס מספר כיצד בשיטוט בחנות ספרים משומשים נעצר מול כרזה ישנה ממסוגרת – העמוד הראשי של עיתון "הארץ" מיום 17 באוגוסט 1949. הכותרת בישרה: "עצמות ד"ר תיאודור הרצל הועלו לישראל". בתמונה שמתחת לידיעה נראה ארונו של הרצל עטוי פרוכת קטיפה ועליה רקומים סמלי מגן דוד, אריה, שבעה כוכבים, פסוק מחזון העצמות היבשות של יחזקאל והמשפט האחרון של "מדינת היהודים". וייס חקר את עניין הפרוכת בארכיון הציוני וגילה להפתעתו כי הפרוכת שתוכננה על ידי האדריכל אוסקר שטרנר הוכנה בידי אביו בווינה בשנת 1936, 13 שנה לפני עלות הארון ארצה.

עטיפת הספר "הרצל- קריאה חדשה" של יצחק וייס

"תקוותי היא שכל מי שיקרא את המחקר", מסכם וייס, שלאחרונה אף תורגם ספרו לצרפתית, "ישכיל להבין שמדובר על חזון רחב שהיה מגמתו של הרצל, ושהוא הושג לאחר מאמצים רבים. היום נדמה כי הכל מובן מאליו: ישנה מדינה ובה צבא, אמנות, תרבות ותחומים שונים נוספים. אבל חשוב לזכור שהרצל והוגים אחרים שסייעו בידו נלחמו באמצעות כתביהם להביא את הדברים למצב עמוק יותר של אור לגויים וחברת מופת שבה מנוהלת מדינה באופן תקין. והלוואי שחזונו ישמש מודל לישראל כיום".

מקור: בית אבי חי