כאן גרים באימה: "פרינסס" מראה את הצד האפל של החיים המשפחתיים

בסרטה הראשון באורך מלא, הבמאית טלי שלום עזר עוסקת באפשרות הסבירה למדי של חיים משפחתיים שנהיים לסיוט. עם זאת, היא עושה את זה עם הרבה הומור, חמלה ודימויים מעניינים

זהר אלמקייס, בית אבי חי
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
זהר אלמקייס, בית אבי חי
תוכן מקודם

בסרטה הראשון באורך מלא, הבמאית טלי שלום עזר מתמודדת עם האפשרות הסבירה שהמרחב הביתי, המשפחתי, האינטימי, יהיה לסיוט. ״פרינסס״ הוא סיוט פסיכולוגי-ביתי, שיש בו גם הרבה רגעים של הומור וקרבה אמיתית. הסרט מספר על אדר (שירה האס), ילדה-נערה על סף גיל ההתבגרות שחיה עם אמה הרופאה עלמה (קרן מור) ועם בן הזוג הצעיר שלה מיכאל (אורי פפר). קשה לתמצת את העלילה למילים או למשפטים ספורים, מאחר שמדובר בסרט המתבסס לא מעט על ניואנסים פסיכולוגיים, אוסף של רמזים בלתי מפוענחים ורגעים דו-משמעיים. מערכת היחסים המשחקית, הקרובה והכיפית של אדר עם מיכאל הולכת ונטענת משמעויות אפלות, רגעי הקרבה ביניהם נעשים פחות ופחות מחממי לב, ולנו הצופים מתחוור אט אט שאדר למעשה נתונה בידיו המתעללות של מיכאל תחת עיניה של אמה, שלעתים קרובות מדי מוסטות הצדה.

צילום: מתוך הסרט

ואז אדר פוגשת את אלן (אדר זהר הנץ), ילד בן גילה שדומה לה דמיון חיצוני מפעים. הוא נהיה המראה שלה, עוגן של הזדהות ושל קרבה, אבל גם משמש מעין זרז להפגנת הצד האפל של חייה המשפחתיים. אלן דוחף עוד ועוד את הגבולות של אדר, כמעין אלטר-אגו אמיץ יותר, שמסוגל להעמיד התנגדות של ממש בפני מיכאל ולעמת את המשפחה כולה עם הרובד החריג, הסוטה שבה. חייו של אלן כנער שנדחף עוד ועוד אל שולי הקיום החברתי (חי ברחובות, בלי משפחה, וככל הנראה עובד כזונה ממין זכר) כמו משקפים את סיוטיה העמוקים ביותר של אדר, אבל הם גם מאפשרים לה להיות אמיצה יותר אל מול ההתעללות שהיא עוברת.

הדמות של אלן נהיית, בעיניי, למפתח המעניין ביותר בסרט, בפרט כשמביטים על יחסיו עם אדר. יחד, אדר ואלן הם דמויות של בני הנוער המציאותיים ביותר שנראו על מסך הקולנוע הישראלי מאז ״קלרה הקדושה״, שביים ארי פולמן, אולם מסיבות אחרות לגמרי . כאן המקום לציין כי האס וזהר הנץ מציגים שניהם נוכחות טבעית ומשחק מדויק על המסך. הם מצליחים להיות תמימים ואפלים בה בעת באופן שרק בני נוער יכולים להיות, והמשחקים הפיזיים שלהם – ילדיים או מיניים –נהיים לדימוי קולנוע מהפנט של יחסים גופניים ופסיכולוגיים, לעצמנו ולאחרים.

דימויים במקום דיאלוגים
ביקורות שנכתבו על הסרט לאחר יציאתו ניסו לברר אם אלן הוא אדם אמיתי או יציר דמיונה של אדר, המנסה להתמודד עם המציאות הביתית המחרידה שלה באמצעות פיצול הנפש לשניים ובריאת אלטר-אגו מגן ואמיץ – כל מה שהיא לא יכולה או מצליחה להיות. לטעמי, העובדה שקשה לענות על השאלה הזאת קשורה למקור כוחו של הסרט. קשה לדון ב״פרינסס״ במונחים עלילתיים פשוטים, בשאלות של מה קרה ומה הוביל למה, מאחר שזה אינו סוג הסיפור שמעניין אותו. הסרט הוא סיפור על הבית כגיהינום, אבל גם – עדיין – כמקום היחיד שאפשר להיות בו ולהשתייך אליו, וכן על הניסיון לייצר בתוך הרשת הסבוכה של מערכות יחסים כואבות וטעונות גם רגעים של קרבה וחסד ואהבה.

כמו במציאות, אלו אינם באים בלי מחיר, וגם מערכת היחסים החיובית כביכול עם אלן אינה רק חיובית, והיא חושפת את אדר לאופנים אחרים לחלוטין של הזנחה ובדידות עצומה. את כל אלו בוחרת שלום עזר להעביר בדרכים אחרות לחלוטין מהדרכים הנרטיביות המקובלות: לא רק דיאלוגים והתרחשויות עלילתיות, אלא רצפים של דימויים – חלקם מציאותיים, חלקם פסיכולוגיים; החלפות והזדהויות, סמלים וכוריאוגרפיות של גופים בחלל.

מעניין במיוחד האופן שבו בחרה שלום עזר לסיים את הסיפור של אדר. באוסף סצנות חידתיות היא מעמתת את מיכאל ועלמה עם הנעשה בבית, עם מה שעובר עליה, ואלן נעלם. בבוקר למחרת היא הולכת לבית הספר החדש שלה, ואותה הילדה, שאליה נקשרנו לאורך הסרט כולו, שנהיתה למרכז עולמנו, הפנים היחידות להביט בהן, הילדה היחידה בעולם אולי, נטמעת בעשרות ילדים אחרים בדרכם לבית הספר. בשוט מצמרר אחד אנחנו נזכרים בשני דברים: הראשון  הוא שאדר היא בסך הכול ילדה. רק ילדה. השני הוא שכל ילד הוא עולם ומלואו של פחדים, כאבים, סיפורים.

שתי המחשבות הללו מפחידות באותה המידה, והן המשיכו ללוות אותי שעות ארוכות לאחר הצפייה בסרט.

מקור: בית אבי חי