עף לה הסכך: הערכים החברתיים שמגלמת הסוכה הולכים ונשחקים

בימים אלה, כשהיכולת לקבל את האחר והשונה ניצבת תחת מתקפה, גם הערכים שהסוכה אמורה להביא לידי ביטוי כבר לא מה שהיו. על הקשר בין סוכות לפליטות, ובין ה"אחרים" לאושפיזין

תמר רותם
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
תמר רותם
תוכן מקודם

חלל הסוכה הקטן דמוי החדר, המקושט בקישוטים מבריקים וילדותיים; תחושת השמים ממעל והטל שיורד (בתקווה) עם שחר – כל אלה הופכים את סוכות לחג מלבב. אך עם כל קלילותה, הסוכה קוראת היום יותר מתמיד להתייחס למשמעויותיה החברתית.

סוכת פליטים צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כשהייתי ילדה, באחד הבתים אליהם עברנו, היתה לנו סוכה זכורה לטוב, אף על פי שהיו בה רק שלוש דפנות. היא נסמכה על הקיר החיצוני של הבית, שהיה לה כקיר רביעי. כדי להגיע לסוכה, האורחים נדרשו להקיף את הבית ולהגיע לחצר האחורית, ואילו בני הבית עברו אליה בדילוג מבעד לחלון הרחב שנפתח מהסלון, נעזרים בכיסאות משני צדי הקיר.

בערב החג היינו אחוזי פליאה על שבביתנו, על ערימות הכביסה שלו, והתינוקות שבאו לעולם בזה אחר זה, נוסף חדר שלם וגדול, שאפשר לנשום בו אוויר צח. היה בזה משהו מרחיב לב, חדש, ובה בעת גם מצער. ידענו שבבניית הסוכה טמונה גם אפשרות פירוקה, ושבעוד זמן קצר היא תיעלם לזמן השקול בעינינו לנצח.

שיעור ביחסי כוחות

זיכרון הילדות של המשורר רוני סומק על סוכות, אף הוא קשור בבית ארעי ומעלה גם אצלו רגשות מעורבים. "זו היתה סוכה שבנו הילדים הגדולים בשכונת מגורי, שהיתה שכונה של מפוני מעברות בתל אביב. כשראו שהפטיש נוחת על הבוהן שלי במקום על המסמר, גירשו אותי הצידה, לְבָּנות, כדי שאעזור בקישוט. זה היה עלבון גדול. ככה למדתי בגיל צעיר על יחסי כוחות".

כשעקב אחרי בנייתה בעיניים כלות, התמזגה הסוכה בדמיונו – וכך נותרה עד היום – עם צריף המעברות.  "בבגדד שבה נולדתי גרתי בבית מפואר, כך מספרים", מספר סומק. "הגענו לארץ לגור בצריף במעברה. אמנם זו היתה ילדות מאושרת, אבל הבנתי מוקדם מאוד, שבעצם צריף זה לא בית ושצריף מסמל ארעיות". באחד משיריו כתב: "הייתי ילד בבית שאמרו עליו צריף/ בשכונה שקראו לה מעברה". לדברי סומק, בילדותו במעברה יוחסה לסוכה המשמעות המקורית שלה, של זיכרון הנוודות והפליטות, ולא כמטפורה.

זיכרון זה, של פליטות, הוא עתיק יומין; הוא מוטבע היטב בדי-אן-איי של עם ישראל, ומשתמע מהציווי להקים סוכות, המופיע בספר ויקרא: "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורתיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם".

ואילו האזכור הראשון של הקמת סוכות במקורות הוא בספר נחמיה, כשגולי בבל עולים לארץ, פליטים בארצם. "בציווי לשבת בסוכה צריכים לחזור ולהרגיש כמו נוודים במדבר וכמה היינו תלויים בחסדי שמים וחסדי בני אדם, עמים שלא רצו לתת לנו לעבור בארצם", אומרת ד"ר רוחמה וייס. כלומר סוכה – אפילו בקריאה של הפשט המיידי של הציווי – היא הזדמנות לחשוב על המשמעות של פליטות: על מרחב ועל מקום ועל יחסי כוחות במרחב שגורמים למצב של פליטות. וכמובן שכיום אף יותר, לדבריה, כשברקע "הפליטים בישראל והדיון המתמשך על כליאתם במתקן חולות. וגם לאור משבר הפליטים המתמשך באירופה, המחשבה על כך רלוונטית מתמיד". 

דומה שדווקא הדימוי הערכי של הסוכה, הבולט כשקוראים את האזכורים של החג במקרא, לא השתרש בתרבות הישראלית, בחינוך סביב החג – ושיש ללטש אותו. ייתכן שזהו הטבע האנושי: "יותר קשה לחנך לערכיות", אומרת וייס. היא מצביעה על חז"ל כאשמים בכך, שבמקום לאתגר מוסרית, עסקו יותר בדקדוקי הלכות הקשורים בסוכה (מסכת סוכה). אולי בגלל זה, הדימוי הערכי יותר פחות נחקק. "חז"ל הופכים כל דבר להלכה, הם גרמו להתפתחות התרבות ההלכתית. אחת השאלות בתלמוד שממחישות את זה היא 'האם פיל יכול לשמש אחת הדפנות של הסוכה?'. כמה הזוי. אני לא מכירה דיון בסוכות שאומר, בואו נכניס לסוכתנו ונאסוף נדכאים ופליטים".

וייס מצביעה על עוד סתירה בין הציווי המקורי למשמעות החג בימינו, והיא ש"סוכות אמור להזכיר לנו את הפשטות, אבל פתאום נעשה בו עניין גדול מהידור מצווה. אנשים מבזבזים כסף על לולבים ואתרוגים וזה אנטי תזה של החג הזה".

רוני סומק אף הוא ער לדיסוננס סביב רעיון הסוכה במציאות החברתית כיום: "כששולחים עם לארבעים שנה במדבר, והוא מצווה לבנות סוכה, זהו פתרון הכי קרוב למציאות. אך כיום כשעושים סוכה, ואנשים גרים באיזה מגדל בקומה המאה, זה זועק פערים. סמיר אל קאסם ודרוויש כתבו שהמולדת שלי היא מזוודה. אז ברוח זו של המטפורה, הסוכה היא המולדת. סוכת נצח. סוכת פליטות".

סוכות בשכונת מאה שערים בירושליםצילום: יונתן זינדל, פלאש90

לייבא את הארעיות לעיר

שימוש מרתק במושג סוכת נצח בהקשר של פליטות במרחב המקומי, עשו לפני שנה אמני קבוצת סלה-מנקה, לאה מאואס ודייגו רוטמן. "חשבנו על המשמעות של החג הזה והגענו למסקנה שזה חג שמדבר על פליטות", מספרת מאואס. "במקור, אחרי 40 שנה במדבר, כשתכף נכנסים לארץ המובטחת – שם נוצר הזיכרון של היותנו במעבר, במדבר. פליטים. חשבנו איך זה יכול להיות רלוונטי להיום, איך לבטא את הרעיון שאנשים במרחב שלנו חיים עדיין בפליטות".

"שאלנו את עצמנו כיצד ניתן להביא לירושלים בית אותנטי של פליטים עכשוויים ואיך ניתן להפוך בית כזה לסוכה כשרה", מרחיב רוטמן.

עם המחשבה הזאת יצאו אמני העמותה למדבר יהודה, לאזור כביש ירושלים-יריחו, כדי לפגוש את בני משפחת אל קורשאן בני השבט הבדואי ג'הלין. שבט הג'האלין גורש מהנגב ב-1959, ובניו מתגוררים כיום בכפרים הלא מוכרים, ללא חיבור למים או חשמל. אין להם לא אזרחות ישראלית, והם תחת איום גירוש מתמיד. המינהל האזרחי הרס רבים מבתי השבט, שנבנו בדומה לכל הכפרים בלית ברירה ללא אישורי בנייה, לאחר שגורשו ממספר מקומות אחרים. בימים אלה הם נאבקים משפטית בכוונה להעביר אותם לעיר שתיבנה עבורם בבקעת הירדן. "זה בעייתי מבחינתם מגורים עירוניים שלא עונים על שום צורך", אומרת מאואס.

כיצד הפכה הארעיות של בני השבט למיצג אמנותי? "הרעיון היה להפוך את הבית שלהם, שהוא בית בדואי ארעי של פליטים, למבנה שמזכיר פליטות יהודית". לשם כך, צמד האמנים רכשו מהשבט ג'האלין את אחד המבנים הארעיים שלהם, על מנת לפרקו ולהקימו כסוכה בבית הנסן (לשעבר בית המצורעים) בירושלים. חברי קבוצת סלה-מנקה הם מנהלי מרכז העמותה לאמנות ומדיה בבית הנסן, ובהצבת הסוכה שם ביקשו לבטא את רעיון הארעיות המגולם בסוכה באופן חומרי.

סוכת הנצח, מחוץ לבית הנסן. נרכשה על ידי מוזיאון ישראל

את המבנה הפכו לסוכה כשרה כשהסירו את התקרה ושמו במקומה סכך. "יצרנו מקום היברידי של שני עמים שהתקשורת וההיכרות שלהם היא בעייתית, במובן שיש יחסי כוחות לא שוויוניים. אנחנו, שאמורים לזכור את הפליטות שלנו, אמורים לאפשר את המחשבה הזו של לארח עם אחר ופליטות אחרת. ולא רק כהכרות של שבט בדואי, אלא גם אנשים ממחנה פוליטי זה או אחר. זה פתח להכיר להפנים ולחשוב אחרת את סוכות".

גלגול נוסף של הסוכה אירע לפני כמה חודשים, כשמוזיאון ישראל רכש מהם את מיצג הסוכה ההיברידי, "סוכת נצח", והוא יוצג לקהל הרחב החל מהשבוע (25.9). אגב, חצי מכספי הרכישה על ידי המוזיאון, הועברו על ידי סלה מנקה לשבט. 

הסוכה כמרחב ביניים

מושג האירוח, המבוטא בחג הסוכות ברעיון של אושפיזין, מעסיק גם את הסופרת תמר ורטה, העוסקת בחינוך ומודעות לזכויות אדם. וגם היא מחברת אליו את רעיון הפליטות. "אני משתמשת במושג של אירוח, אושפיזין, בהקשר לפליטים, כי כשאת מזמינה אותם באופן כזה או אחר אלייך, את זוכה להכיר בני אדם בצורה הרבה יותר עמוקה שגם מרחיבה את הזהות שלך-עצמך. זה שונה מאוד מהמצב ההפוך של תיירות, שבמסגרתו את יוצאת לחו"ל, מטיילת במדינה, אפריקה נאמר, מתפעלת מהשרשראות, מדברי הקש ומהנופים. לא באמת מכירה אותם, אלא ממד מאוד חיצוני שלהם".

ורטה מקיימת הלכה למעשה את האידיאולוגיה הזו, של התוודעות לפליטים, ובסוכות היא גם תארח אותם בסוכה הגשמית שלה. זה ארבע שנים שוורטה מרצה במכללת דוד ילין ומדריכה מורות וגננות בנושאים של זכויות אדם, מלמדת עברית בהתנדבות לפליטים. המיזם הזה שהלך והתרחב ומשתף כיום מתנדבים נוספים, הניב פרי בצורת ספר ילדים מצליח מאוד בשם "מולו וצגאי" (הוצאת כנרת), המבוסס על הסיפורים של הפליטים שהשתתפו בקבוצה הראשונה של הפליטים שוורטה לימדה. תערוכה מאיורי הספר שציירו פליטים מוצגת בימים אלה בבית אריאלה בתל אביב; ההכנסות מהספר מוקדשות לפעולות למען הפליטים. במקביל לתערוכה, מתקיימות סדנאות שמנחים פליטים, ופגישות בין פליטים והקהל שבהם הפליטים מספרים על עצמם.

כך למשל, באחת הסדנאות בחורות סודניות לימדו בנות ישראליות איך עושים תסרוקות. זה  היה חדשני והביא לקירוב לבבות. "פתאום הפליטים נוגעים בך וזה בסדר", אומרת ורטה. במקרה אחר, אחד הפליטים הוביל סדנה שבה המשתתפים בנו בהדרכתו את הכפר שלו בדארפור מחימר וקש. המשתתפים הוציאו מהכוח לפועל את מה שהיה טמון בזיכרון שלו. "זה הרעיון של אושפיזין שלי", אומרת ורטה. "החוויה הזו של להכיר את הפליטים, שבינתיים היו בחולות ויצאו מחולות, וחווינו בדרך את כל הגלגולים שלהם – לימדה איזה עושר זה לארח מישהו ולהכיר אותו באמת".  

ורטה כאמור לא מסתפקת בהתנדבות אלא מתכוונת לארח בסוכה שלה את הפליטים. לדבריה, הסוכה היא מרחב מתאים לארח את השונים ממך. "כשאת מכניסה לבית הרגיל שלך, לא תמיד זה נוח שיראו את הבלגן, הכלים הלא רחוצים, שערות הכלבים ועוד. מרחב הסוכה הוא מרחב ביניים, לא פולשני, ובכל זאת גם לא בחוץ. הסוכה היא שוויונית. אין פערים בסוכות. זה מרחב שנוח לקבל בו אושפיזין במובן של שונים ממך".

מולו וצגאי