על ספרו החדש של אברום בורג – קול חשוב בציבוריות הישראלית

הספר האוטוביוגרפי של יו"ר הכנסת לשעבר "הנה ימים באים" נקרא בנשימה אחת: לעתים הוא מרגיז, לעתים מעורר הסכמה והזדהות, אך תמיד מעניין ומאתגר

אריאל הורוביץ
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אריאל הורוביץ
תוכן מקודם

הביטוי "הנה ימים באים" משמש במקרא פתיחה לנבואות זעם, וגם לנבואות נחמה. בספרו החדש של אברום בורג יש בעיקר זעם; מעט נחמה יש בו. זהו ספר מרתק; הוא נקרא בשטף, בנשימה אחת, באותן כריזמה ורהיטות של בורג-שבעל-פה שמצליחות לעבור גם אל הכתב. לעתים מרגיז, לעתים מעורר הסכמה והזדהות, אך תמיד מעניין ומאתגר.

אברום בורגצילום: אמיר לוי

בספר הזה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, מגולל בורג את פרשות חייו השונות. הוא מתחיל בילדותו בשכונת רחביה בירושלים, בנו של מנהיג המפד"ל המיתולוגי ד"ר יוסף בורג. זהו החלק המוצלח יותר בספר, והוא מספק הצצה לאורחות חייה של אליטה דתית-בורגנית מתונה שחיה ופעלה בעיקר בירושלים באמצע המאה הקודמת.

לפני גוש אמונים, לפני מפעל ההתנחלויות והרבה לפני נפתלי בנט ואיילת שקד, היתה כאן ציונות דתית אחרת – של שילוב תורה עם דרך ארץ נוסח יהדות גרמניה; של שורשיות יהודית עמוקה בצד רגישות מוסרית ופתיחות אוניברסלית. גם עם הציונות הדתית הזאת בורג אינו מהסס לבוא חשבון. הוא מציין כי עיקר המחלוקת שלו עם אביו היתה בסוגיות של דת ומדינה, שבהן הושפע בורג הבן ממשנתו של ישעיהו ליבוביץ, אך ניכר כי היהדות הזאת של גם וגם, של האירופיות עם היהודיות, של החול והקודש, היא יהדות שבורג של שנת 2015 עורג לה, מתגעגע אליה. "אחרי הרבה שנים, למעשה מרבית חיי, שבהן הייתי רק ישראלי מוחלט, אני מוצא את עצמי דומה הרבה יותר להוריי. היום הזהות שלי כפולה. אני ישראלי אירופאי", הוא כותב.

"הדרך שלא נבחרה"

בהמשך מספר בורג על שנות לימודיו בישיבת נתיב מאיר. באותן שנים, שנות ה-70 המוקדמות, היתה נתיב מאיר ספינת הדגל של הציונות הדתית: מוסד שהצמיח מתוכו אלופים בצבא, רבנים משפיעים, אנשי אקדמיה ותקשורת, עורכי דין חשובים. בורג מתאר את הישיבה ממבט אישי מאוד – כנער דתי שמאס בלימודים ואהב את הספורט וכמי שלא מצא את עצמו במסגרת הדתית הנוקשה, שהשהות הכפויה בה זרעה את הזרעים ליחסיו המורכבים עם האורתודוקסיה.

אחת התמות המרתקות בחלק זה של הספר היא העובדה שבורג הנער הוא "אחד שהיה שם": סמוך מאוד למהפכה של גוש אמונים בשנות ה-70, מתבונן מהצד במעבר של הציונות הדתית משותפה פסיבית ושולית במפעל הציוני ל"נהגת של קרון הרכבת", אם לנקוט דימוי של עמוס עוז. מכיוון שכך, מצליח בורג להעביר נרטיב מקביל בהתפתחותו אך שונה במהותו מן הנרטיב הציוני-דתי המוכר. לפנינו מונולוג של אדם שעמד על פרשת הדרכים ובחר בדרך האלטרנטיבית, "הדרך שלא נבחרה", כשכל חבריו בחרו לפנות ימינה.

הבידול הזה שמשרטט בורג, בין דרכו ואמונותיו ובין דרכם ואמונתם של אביו ושל מוריו, מסייע לו לגולל את פרשת דרכו הציבורית כמי שמיום שעמד על דעתו בחר בדרך אחרת. בנו של מנהיג המפד"ל היה לחבר כנסת במפלגת העבודה, תומך נלהב בהפרדת דת ומדינה ובסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם במחיר של פינוי התנחלויות.

במשך שנים היה בורג חבר כנסת, לאחר מכן גם יושב ראש הכנסת. בכנות מרשימה הוא מגולל בספר את תהליך העזיבה שלו את הפוליטיקה הישראלית, שנבע מתוך תחושה שבמשך שנים הוא נאלץ לוותר על ערכיו, להתפשר ולעגל פינות. מפלגת העבודה, ביתו הפוליטי של בורג במשך שנים, יוצאת בספר בשן ועין. בורג מספר על נאום תקיף אחד שנשא במליאה, שלאחריו ניגשה אליו אחת מחברות הכנסת של סיעתו ויעצה לו לנטוש את הרטוריקה הלוחמנית, כדי לא לפגוע בציבור בוחרים עתידי או בקואליציות מזדמנות בכנסת. דרך הסיפור הזה מדגים בורג את מודוס הפשרה התמידי שנאלץ לנקוט, כחבר כנסת במפלגה מרכזית.

יוסף בורג במרכז(במרכז), במליאת הכנסת, בין מנחם בגין לדוד לוי 1983צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

בורג החדש, כפי שהוא משווק את עצמו – והוא עושה זאת היטב – הוא בורג שאחראי אך ורק למצפונו, לעמדותיו האישיות, לעולמו. "לא נבחרתי להיות לשעבר", הוא מפטיר בכל פעם שמזכירים לו, לנוכח עמדות פוסט-ציוניות שהוא מבטא, את העובדה שכיהן כיושב ראש הכנסת וכיושב ראש ההסתדרות הציונית.

זו הסיבה שקשה להאמין שבורג יחזור לפוליטיקה; עמדת נביא הזעם, הפילוסוף, הסופר, נראית כיום קוסמת לו הרבה יותר. מה בורג רוצה? לאן הוא שואף? קשה לענות באופן חד-משמעי על השאלה הזאת, אך העובדה היא שבורג לא חדל לנסות להשפיע על המקום שהוא חי בו – בספרים, בהופעותיו בתקשורת, ביוזמות שהוא מעורב בהן מפעם לפעם.

מרגיז ככל שיהיה, הקול של בורג חשוב לציבוריות הישראלית: ביהדות שהוא מבקש לקדם, יהדות של הומניות, סובלנות וזכויות אדם; בדגש שהוא שם על הקיום היהודי הגלותי, שונה כל כך מן הישראליות הצברית של "מהתנ"ך לפלמ"ח" שבה גדל ושבמידה רבה שולטת גם היום בכיפה ואף חלחלה לציונות הדתית. בזכות כל אלה, "הנה ימים באים" אינו רק ספר קריאה מעניין וכתוב היטב, אלא ספר בעל חשיבות רבה בסדר היום הציבורי.