הפרויקט של בר יודא

המסורת של יהודי אתיופיה עברה בעל פה מדור לדור, אך כעת היא הולכת ונעלמת. משה בר יודא לקח על עצמו את פרויקט שימור המסורת הזאת והקליט תפילות וניגונים נשכחים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

השנה היא 1957. פרופ' חיים גבריהו, מזכיר חוג התנ"ך שהתקיים בביתו של דוד בן גוריון ולימים מייסד חידון התנ"ך, מציע לקצין הדתי והצעיר משה בר יודא לנסוע לאתיופיה. בר יודא, יליד צ'כוסולובקיה, נענה להצעה.

קס בחג הסיגד, מוביל התהלוכה

 מאז חלפו כמה עשורים, ובר יודא לקח על עצמו את משימת שימור התפילות והניגונים האתיופיים.

בקהילה האתיופית יש תהליך של שכחה של השירה והתרבות", הוא אומר, "אין לצעירים קשר עם הטקסטים. היום יש לי הכול מוקלט - 25 קסים מכל המחנות בארץ שיתפו פעולה והגיעו להקלטות באולפנים. למדתי שיש בקהילה תרבות מעניינת מאוד ועתיקה. פגשתי קסים זקנים וחכמים שיודעים הלכות בעל פה. הם לומדים כל תג, גם במוזיקה וגם במילה, ושולטים בגעז. התרבות באפריקה היא תרבות שבעל פה, ולכן חשוב כל כך לשמר אותה. עם כל קס שמת, חלק מהתרבות מת"

בימים אלה נחוג חג הסיגד. באתיופיה היו נושאים הקסים, מנהיגיה הרוחניים של העדה, את ספר התורה אל הר גבוה, ואחריהם היו צועדים בני הקהילה בתהלוכה, נושאים אבנים על הראש או על הכתף, כסימן להכנעה לפני ה' וכזכר לחורבן המקדש. על ההר נשאו המאמינים תפילות וגזרו על עצמם צום. המסורת, שראשיתה בימי עזרא ונחמיה, מסמלת את חידוש הברית עם האל. כיום, כשרוב יהודי אתיופיה מתגוררים בישראל, מתאספת הקהילה בשני מוקדים בירושלים: טיילת ארמון הנציב והכותל המערבי.

אך נחזור אל ההתחלה, אל יד המקרה שהביאה את בר יודא לאתיופיה, שנקראה באותם הימים חבש. "אחד משגעונותיו של גבריהו, שהיה משוגע ישר דרך, במובן הטוב של המילה, היה להשיב את נדחי ישראל, ובראש ובראשונה את הפלאשים", משחזר בר יודא, "הוא פנה אליי מפני שהייתי קצין הצנחנים הדתי הראשון בתולדות צה"ל. הוא אמר: כבוגר מרכז הרב, אתה מבין את הצד היהודי שלהם; כקצין צנחנים, אתה יכול לחיות בג'ונגל. אפריקה היתה אז רחוקה מאוד; לא כמו היום".

משה בר יודא

בר יודא לא ידע מיהם הפלאשים. הוא נועץ בשני רבנים - הרב יצחק אייזק הלוי והרב הספרדי הראשי, "שאני מעדיף לא לומר את שמו גם היום", הוא אומר, "הרב הרצוג אמר לי: לו הייתי בריא כמוך, הייתי נוסע לאתיופיה. זו העדה היהודית היחידה ששמרה על יהדותה במנותק מעם ישראל. 2,000 שנה העדה הזאת לא ידעה מהם יהודים אחרים, אבל שמרה על יהדותה. עם זאת, כמי שלמד בישיבה, אתה גם מבין שהניתוק הוא בעיה גדולה מאוד. היהדות הנורמטיבית היא היהדות שהתפתחה באותן שנות ניתוק, כך שיש לנו בעיה גדולה מאוד איתם". מנגד עמד הרב הספרדי. "הוא שמע את דבריי, קם באמצע וצעק: 'מי צריך את השחורים האלה?', ויצא מן החדר. הנה היחס אל יהודי אתיופיה - רב ראשי אחד רוצה לקום ולנסוע אליהם למרות הבעיות ההלכתיות, והשני צועק: מי צריך את השחורים האלה". 

בר יודא פנה אל ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק. "הוא אמר: אתה מקים בית דין, ואני אהיה הקול המכריע. באחד המכתבים בעניין יהודי אתיופיה פתח הרב קוק את דבריו במילים 'אחינו הפלאשים'. בנו אמר: 'הרב כתב 'אחינו', ודאי שתיסע אליהם'". 

אפריקה ישראל 
בינואר 1958 הגיע בר יודא אל אתיופיה מטעם הסוכנות היהודית. הוא הסתובב בין הכפרים המרוחקים והקים בתי ספר. לפניו היו שם שמואל בארי ויהודה סיון, שהקימו בתי ספר באדיס אבבה ובאסמרה יחד עם יונה בוגלה, דמות מיתולוגית בקרב יהודי אתיופיה. אלא שההמשך היה פחות טוב מההתחלה. "הסוכנות היהודית בגדה ביהודי אתיופיה", טוען בר יודא, "כאשר אשתו של גבריהו נפטרה והוא עזב את עבודתו בסוכנות כדי לגדל את ילדיהם, הגיע במקומו מישהו שלא אהב את יהודי אתיופיה. כשהוחזרתי ארצה, הגשתי תביעה נגד הסוכנות. ניצחתי, כמובן".

ומה היום, 52 שנה אחרי? 
"כל מה ששומעים הוא בין דבריהם של שני הרבנים. לא שמעתי דברים יפים כמו של הרב הרצוג, ולא דברים מכוערים כמו של הרב הספרדי. בכל מקרה, כך נוצר הקשר שלי עם יהודי אתיופיה, ומאז אני איתם. אני אוהב את העבודה הזאת. אני חושב שהיא חשובה. אני כבר לא איש צעיר, אבל אני עושה את כל מה שאני יכול כדי לשמר את התרבות העשירה והחשובה הזאת".

ספר תורה בשפה האמהרית

מקור: בית אבי חי