פרשת "אלנבי 40": מה חכמי ימי הביניים היו עושים?

בעקבות פרשת המין במועדון התל אביבי (שנפתח השבוע מחדש), הוגשה הצעת חוק רדיקלית המגדירה אקט של אונס בלא תלות בשאלת הסכמת הקורבן. ד"ר מרב שניצר, שחקרה מקרי אונס בקהילות יהודיות בימי הביניים, סבורה באופן מפתיע שהיא עולה בקנה אחד עם עמדתם של חכמי ההלכה

גתית גינת
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גתית גינת
תוכן מקודם

לפרשת המין הפומבי במועדון אלנבי 40 בתל אביב ולהצעת החוק שהגישו בעקבותיה חברות הכנסת מרב מיכאלי, מיכל רוזין וזהבה גלאון, המבקשת להגדיר אונס כשימוש בעל אופי מיני בגופו של האחר בלי התייחסות לרכיב ההסכמה, מספקת החוקרת ד"ר מרב שניצר את אחת התגובות המפתיעות ביותר.

צילום: תמר נויברג

ב-2001 קבע התיקון לחוק, שהובילה ח"כ יעל דיין, שאין צורך בהוכחה להפעלת כוח (או איום) כדי להוכיח אונס. התנאי להוכחת אונס היה שהאקט נעשה בלי ההסכמה של האישה. מאז, הדיון בבתי המשפט בתיקי אונס נסב באופן כמעט בלעדי על מרכיב ההסכמה, מה שבמקרים רבים היטה את הדיון המשפטי לעיסוק בהתנהגותה ובאורחותיה של הנאנסת כדי לאתר בהם "עקבות" של הסכמה.

מיכאלי ושותפותיה להצעת החוק מבקשות כעת להכליל שלוש עבירות בספר החוקים (אינוס, מעשה מגונה ומעשה סדום) לכלל עבירה אחת, שתיקרא "כפייה מינית", וזו תוגדר: "שימוש בעל אופי מיני בגופה של אישה (לרבות איש) או בנוכחותה בנסיבות שיש בהן איום, סחיטה, דרישת שוחד או שימוש בכוח או הונאה יסודית, או ניצול לרעה של סמכות, אמון, תלות או פגיעות". לשיטת יוזמות הצעת החוק, היא אמורה לשנות את המוקד של ההליך המשפטי משאלת הסכמתה של הנאנסת (והנאנס), קרי רצונה הסובייקטיבי, לבחינה אובייקטיבית של הנסיבות.

הודות למאות מסמכים שקראה לפני כמה שנים בעת כתיבת עבודת הדוקטורט שלה, שניצר חושבת כיום שהצעת החוק של הפמיניסטיות הישראליות תואמת את פסיקותיהם של חכמי ההלכה – גברים בלבד – של ימי הביניים. כשקראה כי ההצעה מבקשת להגדיר כפייה מינית כ"שימוש בעל אופי מיני בגופו של אחר", הופתעה לטובה. "בחרתי בהגדרה דומה בעבודת הדוקטורט שלי משום שהיא מדגישה סיטואציה מורכבת יותר מהאקט עצמו", היא אומרת.

שניצר, חוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב, קראה לדוקטורט שלה: "כפיית יחסי מין על נשים בקהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות ה-13-12: דיון במקורות ההלכתיים והפרשניים של התקופה". היא גילתה עולם פסיקתי מורכב, חלקו מתקדם בצורה מהפכנית וחלקו שמרני ופטריארכלי.

סוגיית האונס בפסקי חכמי ההלכה בימי הביניים התגלתה לשניצר "באופן מקרי, אבל כזה שחשף מרחב שאיש לא נתן עליו את הדעת בעולם המחקר". מעשה שהיה כך היה: בתקופת לימודי התואר השני היא השתתפה בקורס אמנות שעסק בדימויים נוצריים של סיפורי התנ"ך. באחד השיעורים המרצה ביקשה ממנה לבדוק איך תוארו אמנון ותמר באמנות נוצרית. כדי להבין את התמונה השלמה, הציעה המרצה לבדוק גם את הפרשנות היהודית למעשה. "כשקראתי אותה, גיליתי אוצר חבוי", אומרת שניצר, "הרבה נכתב על חוקי האונס בעולם הנוצרי, אך על העולם היהודי איש לא כתב".

שיח של עובדות מוצקות

פוסקי ימי הביניים, כמו שופטים בבתי המשפט היום, חתרו לשיח של עובדות מוצקות. הם ניסחו קריטריונים ברורים וניסו לפעול על פיהם. שניצר מציינת אותם כבר במבוא למחקרה. הפוסקים שואלים "היכן התרחש האקט המיני - בעיר או מחוצה לה?". רבים טענו שאונס לא יכול להתרחש בעיר, כי האישה יכולה לקרוא בה לעזרה. אחרים חשבו שאונס יכול להתקיים בכל מקום. שאלה אחרת היא "האם האישה סירבה לקיום יחסי מין, ואם סירבה, איך הגיבה?". פוסקים רבים טענו שאונס התקיים רק אם האישה צעקה לפני האקט, במהלכו ואחריו. אחרים סברו כי אונס יכול להתרחש גם כשהאישה שותקת.

מרב שניצר . בזכות אמנון ותמר

שניצר מדגישה כי למרות הקריטריונים היבשים, "מה שקרה בפועל בבתי הדין של ימי הביניים הוא ניסיון להגיע למורכבות הסיפור. מעמד הפוסקים היה הוליסטי. כל אחד מהם גילם תפקיד של מנהיג, איש תיאוריה ושופט, ופסיקותיהם חרגו מהמקום המשפטי. הן היו פוליטיות, חברתיות, ובסופו של דבר, היסטוריות. מנסחות הצעת החוק החדשה מבקשות להשיב את המורכבות הזאת אל הדיון המשפטי".

בפרק הראשון של המחקר פותחת שניצר בתיאור של אירוע שנזכר בספר שו"ת מהר"ם בר' ברוך שהדיון בו מבטא עמדה צרה לעומת עמדה מורכבת: "מעשה באישה שהלכה עם שני יהודים", כתוב שם, "וכשבאו ביער ישבו לנוח ובא אחד ותקפה והשני טימא אותה וצעקה ואין מושיע לה ואין עדים באתה לפני רבותינו וספרה להם המאורע ואמרה נאנסתי".

שניצר: "זה מקרה שאירע בסוף המאה ה-12 או בתחילת המאה ה-13 ונהפך למקרה מבחן של דיון הוליסטי. אישה הולכת לבד בדרך, פוחדת, ומבקשת משני גברים שיתלוו אליה. מאוחר יותר היא מגיעה לבית הדין ומספרת שאחד החזיק אותה בכוח והשני אנס אותה.

"רבי שמחה משפיירא, שישב בבית הדין, תוהה: 'למה הלכה איתם לבד? למה נכנסה איתם ליער?'. הוא מתלבט ואינו יכול להגיע להכרעה, כי אין עדים. הוא מחליט להתייעץ עם עמיתו, ראבי"ה (רבי אליעזר בן יואל הלוי), שבוחר להסתכל על ההקשר כולו. הוא אומר: האישה ניסתה למצוא פתרון כי פחדה שתותקף. היא בחרה שני גברים שנראו אמינים בעיניה. למה אפוא לאשימה, ולא את הגברים? איזה מסר נשדר לקהילה?

"ראבי"ה ממשיך ומסתכל על מרכיבים אחרים בסיטואציה. הוא שואל מהו עיסוקה של האישה ומבין שהיא סוחרת. אם יפסוק ששיקרה ונאפה, ועקב כך יפחדו סוחרות לעשות את עסקיהן מחוץ לבית, הוא יטיל גזר דין מוות על כלכלת נשים בתקופה ההיא, ומכאן גם על כלכלת הקהילה היהודית כולה. בעצם, ראבי"ה מתייחס לא רק לשאלה אם צעקה או לא צעקה, אלא להשלכות החברתיות של האירוע. הוא מדבר על הרס הכלכלה, האישה והמשפחה. על כן, הוא אומר, נאמין לה, נצא נגד הגברים שהפרו את אמון הקהילה".

איזה פסיקה שבחנת בדוקטורט מזכירה לך יותר מכול את פרשת אלנבי 40?

"יש התייחסות עמוקה למעמדן של נשים שקיימו יחסי מין בשבי או נשים שעבדו בבתי נוצרים וקיימו שם יחסי מין – מרחבים שהחכמים מגדירים אותם כ'מאורות פריצות'. גם בדיון המרתק הזה יש פוסקים שנתפסים לאקט עצמו, ויש כאלה שמבקשים להסתכל על ההקשר כולו". 

בעבודת הדוקטורט היא כותבת על מחלוקת כזאת: "האם אשת ישראל שנשבתה ונאנסה בשבי יכולה לחזור לבעלה? לפי גישתו של אבי שמואל (אבוה דשמואל), יש לאסור על חזרתה, בשל החשש שנהנתה. ניתן להתיר לה לחזור לבעלה רק אם תוכל להוכיח כי התנגדה מהתחלה עד הסוף... הדרך היחידה להוכיח זאת היא הצעקה. האישה צריכה עדים שיוכיחו כי צעקה במהלך האקט כולו. לפי השקפתו, אונס שיש בו רצון אינו אונס.

"כנגדו טוען רבא כי ניתן להגדיר אקט כאונס אם החל בכפייה, גם אם האישה משתפת בהמשכו פעולה מרצון. הוא סבור שהאישה מתרצה אמנם במהלך האקט, ואולי גם נהנית ממנו, אבל בעיניו רצון כזה אינו חופשי, אלא תגובה יצרית שאין לה שליטה עליה. כדי להוכיח את טענתו, מתאר רבא מצב שבו באים אנשים לעזרת אישה נאנסת, והיא מבקשת מהם להניח לאנס שימשיך במעשה ואף מודיעה כי לולא היה אונס אותה, היא היתה משלמת לו שישכב איתה". בעיני רבא, גם זה אונס. "רבא", כותבת שניצר, "מביא את הדברים לידי אבסורד כדי להדגיש את העיקרון: יחסי מין שהתחילו בכפייה הם אונס, תהא אשר תהא תגובת האישה בהמשך".

"לצורך העניין, אלנבי 40 דומה למאורת הפריצות הימי-ביניימית", אומרת שניצר, "אי אפשר לקרוא לאישה שקיימה יחסי מין עם שוביה 'נואפת'".

לחזור לתפיסה הוליסטית

האם הגברים באלנבי 40 (שנפתח השבוע מחדש) הם באמת "שוביה" של הצעירה, או שהסכימה ואף יזמה יחסי מין איתם? הצעת החוק החדשה מוותרת על אלמנט ההסכמה או הבחירה החופשית הקיים בחוק הנוכחי. בין היתר, משום שמושג ההסכמה הוא חמקמק, והדיון בו מעביר חלק גדול מחובת ההוכחה אל המתלוננת. מנגד, מבקרי ההצעה טוענים כי ביטול סוגיית ההסכמה רק תחליש את המתלוננות.

מירב מיכאלי צילום: מירים אלסטר, פלאש 90

אם יתברר שהצעירה היתה חשפנית שקיבלה כסף כדי להתפשט על הבר ולקיים יחסי מין, איפה מידת האחריות שלה?

"אם יתברר שהוסכם עם הצעירה שהיא מקיימת יחסי מין על הבר תמורת כסף, אז היא זאת שצריכה לקבל אחריות מבחינה משפטית", אומרת שניצר, "אבל פוסקי ימי הביניים לא היו מפסיקים כאן. הם היו תוהים בידי מי האחריות החברתית והקהילתית. הם היו מסתכלים על הסיטואציה כולה ושואלים: אם זה כשר, למה כל כך הרבה אנשים הזדעקו על האירוע הזה? ואיך אנחנו יכולים למנוע מהצעירה, שהגיעה מרקע קשה, לעבוד במקום כמו 'אלנבי 40'? והאם מותר להפיץ את האקטים שהיא מבצעת ברשתות החברתיות?".

איך באמת היו מתייחסים פוסקי ימי הביניים להפצת האקט ברשתות החברתיות?

"קיימים דיונים על נשים שכבר 'יצאה דיבתן רעה'. פוסקים קבעו שבית המשפט צריך להתייחס לסיטואציה כולה, ולא רק לשם הרע שיצא לאישה. למשל, בבתי הדין הנוצריים זונה לא יכלה להתלוננן על אונס. בבתי דין יהודיים יכולה זונה להתלונן".

לפי מחקרה של שניצר, גם "שיוכה של האישה לגבר השפיע בקביעת מידת חומרתה של העבירה". אונס "בתולה מאורשה" היה חמור יותר מזה של אישה נשואה ובתולה לא מאורשה.

המחשבה שמרב מיכאלי, מיכל רוזין וזהבה גלאון היו רוצות בחזרתו של העולם הפטריארכלי הזה היא מצחיקה.

"עולם ההלכה בימי הביניים אינו ורוד, אבל הוא גם לא שחור. מצד אחד, זה עולם שמעלה את רווחתן של נשים רבות על מזבח הסדר והקהילה. נשואות רבות שהתלוננו על כפייה מינית של בעליהן לא זכו בגט. רבנו תם והמהר"ם מרוטנברג, שמככבים גם בפסיקות של בתי הדין הרבניים כיום, התייחסו אליהן בחשדנות ולעתים הצהירו שהן מנסות לרמותם. פרק אחר במחקר מוקדש לנישואי 'קטנות' – ילדות מתחת לגיל 12. יחסי המין עם בעליהן לא נחשבו לאונס, גם אם גרמו לסבל רב ולסכנה.

"אלה נתונים מזעזעים, אבל ככל שקוראים יותר, מתבהרת תמונה מורכבת. פוסקי ההלכה פעלו בתקופה שבה נשקף איום אמיתי לקהילות יהודיות. אחוז הגירושים נע בין 30 ל-40 אחוז בקהילות שגודלן לא עלה על כמה עשרות משפחות; היתה תחושה שיש להגן על הבית. גם בתקופות כאלה לא פגשתי חכם הלכה מיזוגני אחד. לנגד עיניהם עמדו סיטואציות, סיפורים והקשרים, ולא גבר או אישה. הם התייעצו עם נשותיהם, פנו לסבתות, לדודות ולאחיות. הם היו גברים שכתבו באהבה וברכות על בנותיהם. הם היו בעלים ואבות שחיו בתוך הקהילה ולא יכלו לעצום עיניים למתרחש בה".

הצעת החוק החדשה מאתגרת, אבל יש לה מתנגדים רבים, שטוענים שגבולותיה המשפטיים מופרכים.

"החוק מתייחס בעיקר לשאלות של ודאות. האם היתה חדירה או לא, האם הכפתורים נקרעו וכמה. לפני כמה חודשים פורסמה בתוכנית "המקור" בערוץ 10 קלטת מדיון בבית המשפט שהיתה ביטוי קיצוני לדיון כזה. הסניגור והשופטים הטילו ספק בגרסת המתלוננת וירדו לפרטי פרטים על זווית החדירה של החשוד באונס, שנראית להם בלתי אפשרית.

"הרבה יותר קל להתעסק בהוכחות מוצקות, להביא עדים. בית המשפט העכשווי מתקשה מאוד מול מורכבויות. פוסקי ימי הביניים חיו בעולם שלא היתה בו הפרדת רשויות והם לא היו מוגבלים כפי ששופטים מוגבלים כיום. במובן הזה, הצעת החוק של מיכאלי, רוזין וגלאון מבקשת להחזיר לדיון את הגישה ההוליסטית, שמשמעותה אינה מלחמה בין גברים לנשים, אלא דיון של הקהילה בסוגיות מוסריות וחברתיות".

מקור: בית אבי חי