בעזרת השיימינג: האם הרשתות החברתיות ימגרו את תופעת סרבנות הגט?

גל השיימינג ששטף את הרשתות החברתיות בשבוע האחרון, כלפי סרבן הגט עודד גז, מראה שביוש מהווה תחליף די אפקטיבי ל"הרחקות דרבנו תם" שהתיישנו, ומעלה את התהייה האם יהיה בכוחה של הפרקטיקה המורכבת הזאת, והבעייתית לא פעם, להעלים את תופעת סרבנות הגט כליל

תמר רותם
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
תמר רותם
תוכן מקודם

זה החל לפני כעשרה ימים, בטפטוף. עובדת במעון לנשים מוכות מהמגזר הדתי "בת מלך" פרסמה בפייסבוק את תמונתו של סרבן הגט עודד גז שמעגן את אשתו זה ארבע שנים. העובדת ביקשה שהגולשים ישתפו את התמונה ואת הסיפור העגום שמאחוריה, למען יראו וייראו. לפוסט שלה, צירפה את החלטת בית הדין הגדול שהורה לפרסם את שמו של סרבן הגט ברבים ולנהוג בו" הרחקה דרבנו תם”, כלומר לנדות אותו מכלל ישראל עד שיחזור בו וייתן גט כריתות לאשתו.

צילום: ThinkStock

אנשים רבים נענו לקריאה, בעיקר נשים. תחילה טיפין טיפין, ואז במעגלים הולכים וגדלים. בתוך כמה ימים, השיתופים לסיפור עם התמונה של גז התפשטו כאש בשדה קוצים בכל רחבי הפייסבוק ומשם לאתרי חדשות. השיימינג היה לעובדה.

עד לא מזמן שיימינג, ביוש בעברית, אותה סקילה בכיכר השוק הווירטואלית, סומנה כתופעה שלילית: היא נחשבה בידי רבים לערכאה בעלת כוח חסר פרופורציה ביחס למעמדה הלא מוסדר והבלתי פורמלי, ולתהליכי הבדיקה ומנגנוני הבקרה שהיא מפעילה (או לא מפעילה). פרשת עודד גז, כך נראה, היא תחנה נוספת, אחת מני רבות, בדרך לשינוי ציבורי כללי ביחס למוסד השיימינג. במחי מספר פרשות אקטואליות, הפך השיימינג – חרף המחירים הלא פשוטים בצדו – לכלי חברתי אפקטיבי.

נשאלת אם כך השאלה: האם כחברה השימוש בשיימינג מעיד על בגרות, או שמא דווקא על ילדותיות? ובצד זאת, מעלה הפרשה האחרונה שאלה נוספת, לא פחות מעניינת: האם השיימינג יגאל את מאות ואלפי מסורבות הגט ויחסל את תופעת סרבנות הגט כולה?

גבולות הקונצנזוס

דומה שאת נקודת התפנית המשמעותית האחרונה ביחס לשיימינג סימנו פרשות ההטרדות המיניות של השר סילבן שלום וח"כ ינון מגל, שהתרחשו בזו אחר זו: בצל טענות של נשים כלפיהם והאש הצולבת שהתלוותה להן ברשתות החברתיות (ואחר כך גם בעיתונות הממוסדת), הודיעו כמעט בן רגע על התפטרותם מהכנסת והתפוגגו מהחיים הציבוריים.

איורצילום: ThinkStock

מכיוון שמיצוי ההליך המשפטי במקרה של הטרדה מינית הוא בעייתי – בין אם כיוון שמתלוננות רבות נמנעות מלהגיש תלונה עקב המחיר הכבד הכרוך בכך, ובין אם בשל התיישנות - האקט של שיימינג כלפי המטרידים נתפש על ידי ארגוני הנשים ופעילות פמיניסטיות כהכרחי במקרים רבים.

המקרה של סרבנות הגט מעט שונה. אם בזירת ההטרדות המיניות התמיכה בשימוש בשיימינג היתה כעין קו פרשת מים שחצה את הציבור – בין אם על פי חלוקה דורית, מגדרית או אחרת – בהקשר של סרבנות הגט, התמיכה באותה הפרקטיקה ממש תוחמת את גבולות הקונצנזוס, פחות או יותר. מי שמתנגד לה, כך נראה, הוא מי שנמצא מחוצה לו. זהו פועל יוצא של תפישה ציבורית רחבה הרואה בסרבנות גט תופעה בלתי מוסרית, כמעט ללא הבדלי מין וגיל.

האפקטיביות שלה היא, לכן, בהתאם. לפני מספר חודשים, במקרה של סרבן מנווה דניאל, השיימינג פעל את פעולתו מידית והוא נתן גט לאשתו. במקרה של עודד גז, שהוזכר בפתיחת הכתבה, עדיין אין תוצאות, אולם השיימינג התקבל, כך נראה, באופן די אוהד – נתון שאפשר לזקוף גם לעובדה שבית הדין הוא זה שפרסם את שמו מלכתחילה.

זהו סיפור שפרטיו לא ברורים עד הסוף. מדובר בבני זוג הנמנים עם המגזר הדתי לאומי; הבעל, עודד גז, הוא מוסמך לרבנות ודוקטורנט לפיזיקה שלמד ועבד בבר אילן. האוניברסיטה אגב מיהרה להגיב לפרסומים והצהירה שפיטרה אותו מעבודתו ("לא בבית ספרנו"). כמו כן ידוע כי בשלב מסוים, האישה – שאף היא עובדת באקדמיה – נאלצה להימלט למעון לנשים מוכות הדתי "בת מלך". הדיינים השתכנעו אפוא מטענותיה ונתנו חיוב גט בתיק זה, וניסו לנקוט צעדים שונים כדי להביא למימושו, דוגמת הזמנת מרצים בכירים באוניברסיטאות שהגבר מועסק או לומד בהן לדיון. אך כול הצעדים עלו בתוהו: גז הודיע בדיון האחרון כי הוא עומד בסירובו וכי לא ייתן את הגט.

 ידיעה פוטרת משיימינג

העובדה שהמשתתפים בשמייניג חשופים לתביעות לשון הרע מטעינה אותו באחריותצילום: ThinkStock

על פי ההלכה היהודית, אסור לתת גט בכפייה, אלא מרצונו החופשי של הבעל – מה שפותח פתח, לעתים, לסחטנות נלוזה מצד בעלים, המתְּנים את הגט בוויתור על זכויות כלכליות או אחרות מצד האישה. בידו של בית הדין, במקרים כאלה, לגרום לסרבן לתת גט על ידי שימוש במאגר של סנקציות: החל משלילת רישיון, איסור פתיחת חשבון בנק ועיכוב יציאה מהארץ, ועד מאסר. ב-2012 אף נחקק תיקון לחוק הסנקציות ביוזמת ארגון "מבוי סתום" המסייע למסורבות גט ועגונות, המחייב דיינים להטיל עונשים על סרבני גט עד שיעניקו גט לנשותיהם.

אך במקרה של גז, נראה שבית הדין הגדול בהנהגתו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, החליט שלא להחמיר את מדרגת הסנקציות אלא לנקוט בצעדים רכים יותר שמיועדים לפגוע בשמו הטוב, זאת בתקווה שהלחץ הכרוך בכך יגרום לו להיעתר. השיימינג הגיע בשלב הבא אחר כך, ושימש כמעין גלגול מודרני ומפתיע של הרחקה דרבנו תם: מדרגה עילאית של לחץ חברתי.

למעשה אפשר לומר שהשיימינג החליף את הפרקטיקות המסורתיות. משום שבעוד שבעבר הסנקציות המסורתיות – איסור על משא ומתן עם הגבר, הרחקתו מבית הכנסת וכיוצא באלה – היו ממיטות עליו אסון גדול, כי לא יכול היה להרשות לעצמו להתקיים מחוץ לקהילה, בד בבד עם העובדה שהקהילה היתה חסרת תחליף, כיום האפקטיביות שלהן כמעט שפקעה. התרגום הציבורי של הוראת הדיינים לזירת הרשתות החברתיות, בצורת שיימינג, מתגלה כאפקטיבית יותר לעידננו. בוודאי הרבה יותר מאשר הפגנות ופרסום במודעות קיר שהיו נוקטים נגד סרבני גט בעשורים האחרונים. 

הטוענת הרבנית צביה מושקוביץ שבימים אלה, תחת מטח המתקפות ברשתות החברתיות ובכלל, משמשת מעין מגן אנושי למסורבת הגט שהיא מייצגת (זו האחרונה החליטה שלא להזדהות בשמה), מספרת איך התגלגל העניין לכדי שיימינג. בניגוד למקרים האחרים, הוא לא נוצר מפה לאוזן אלא תוכנן מראש, לדבריה, בד בבד עם הבקשה מבית הדין לפרסם את שם הגבר ואת דבר ההרחקות.

"צריך לבקש את הצו, צריך לשכנע את בית הדין לנקוט בסנקציה הזו", היא מסבירה. עם זאת, מושקוביץ עצמה אינה מרגישה נוח עם השימוש במושג הביוש משום שלדבריה "זה לא שאדם קם בבוקר וגילה את שמו ותמונתו מפורסמת ברבים; במקרה שלנו, הוא הוזהר על ידי בית הדין. הוא ידע מה עומד לקרות והיתה לו ברירה".

מושקוביץ מזהה בדבריה את השיימינג עם ההרחקות באופן מוחלט, כאילו חד הם: "אם פעם בעיירה היו תולים מודעות קיר בכניסה לבית הכנסת או המכולת, היום זה מתפשט בפייסבוק וכולם יודעים. אבל יש כאן דבר הרבה יותר חשוב: מטרת ההרחקות אינה לבייש אלא לסמן גבול. זו אמירה של החברה שסרבנות גט היא בלתי נסבלת מבחינתה ובניגוד לערכים של שוויון ושל כבוד האדם וחירותו שעליהם היא מושתתת.

"סרבנות גט זו אלימות, בריונות. אדם לא יכול להחזיק אישה בנישואים בניגוד לרצונה. החברה אומרת לסרבן הגט 'לא נאפשר לך את ההתנהגות הזו. ואם אתה אומר שאתה אדם הלכתי, לא נאפשר לך לשבת בבית המדרש, כל עוד אתה לא שומע לרבנים'". השיימינג על כן הוא אקט חברתי מובהק: "אנחנו מבקשים מהציבור לעשות שימוש בכלים החברתיים הללו, כי כשם שהוא מונע מהאישה להמשיך לחיות את חייה – באותו אופן, אנחנו כחברה לא נאפשר לך להמשיך את החיים שלך".

לדברי מושקוביץ, ההיענות של הציבור מסמנת את הבגרות של החברה. ועם זאת, היא לא מתכחשת לדילמה שהיא מזמנת: "אחד השיקולים הוא שבאקט של השיימינג, האישה גם היא נחשפת. והמחיר הקשה הוא גם שהילדים נחשפים, וברור שככל שהילדים גדולים יותר, אי אפשר להסתיר מהם את המציאות – וזה מצב מורכב מאוד. במקרה של עודד גז, מה שגרם לנו ללכת על האקט למרות הדילמה, היתה העובדה שהוא הסתיר את המידע מהקרובים אליו".

 מטילים עלינו את האחריות

 ד"ר חנה קהת, מייסדת הארגון הפמיניסטי הדתי "קולך", היא דמות מרכזית שמשמיעה את קולה במאבק הציבורי נגד הטרדה מינית ושגם נטלה חלק בשיימינג של סרבן הגט בנווה דניאל. היא סבורה שהשיימינג הוא כלי חברתי חשוב ועולה מדבריה היבט חשוב נוסף של השיימינג, המטעין את הבחירה בו ביתר תוקף: מאחר שכול מי שלוקח חלק בשיימינג – כלומר כותב, משתף או מגיב – בעצמו חשוף כתוצאה מכך לתביעת לשון הרע, הרי שכבר בעצם ההשתתפות בו מובלעת אחריותם של המשתתפים. אמנם, במקרה של גז, יש להניח שהפרסום של בית הדין מעניק הגנה מסוימת למביישים, אבל לדבריה זה עדיין אקט שאיננו מובן מאליו. רחוק מכך.

"לא היה לי אכפת אם בית הדין פרסם או לא פרסם את ההרחקות במקרה של גז – מגיע לו שיימינג בלי קשר. הוא רשע גדול, וגם מתעתע, כי כביכול הוא נאור ולומד באוניברסיטה. אבל הוא חשוך כי לתפיסתו הוא מחזיק בבעלות על אשתו".

גם קהת אינה אדישה למורכבות של השיימינג ולחסרונותיו, כמו למשל לשאלה מה עושה הפרסום לילדים של בני הזוג. "אני מאשימה את בית הדין, שבדרך של ההתחמקות מלנקוט באמצעים חמורים יותר, הבחירה בפרסום השם ותו לא, עוזרת לסרבן לגרום נזק לילדיו. אם הוא היה מוטל בצינוק, לא היה הכרח שמישהו יידע על כך ושלילדים ייגרם נזק".

בהמשך לאותו קו מחשבה, מוסיפה עו"ד בתיה כהנא דרור, מנכ"לית ארגון "מבוי סתום" המסייע למסורבות גט, שפרשת גז מסמנת מבחינת הטיפול בסרבני הגט נסיגה, ולא התקדמות. "עברו ארבע שנים" , היא אומרת, "מה זה אומר בימינו שירחיקו אותו ולא יעלו אותו לתורה? איזו השפעה יש לצעד כזה על הסרבן? למה לא להכניס לכלא? לצערי אני רואה הרבה יותר מדי מקרים כאלה, וזו בעיניי רגרסיה. ההחלטה של בית הדין מטילה את האחריות עלינו כחברה. ומתי הם אמורים להטיל עלינו אחריות כחברה? רק כשאין להם כלים. אבל מאז חוקק חוק הסנקציות, יש להם כלים. יאללה, אל תעשו שיימינג - תענישו את העבריין".

לדברי מיכל ברגמן, פמיניסטית דתית, ההשתתפות באקט השיימינג היא בגדר תמיכה למסורבת גט שהיא אסירה בידי בעלה. "זה דבר גדול. בבחינת לא תעמדי על דם רעתך". ברגמן מוסיפה נדבך חשוב לדיון להתבוננות על השיימינג מהפריזמה של הפמיניזם דתי הפועל מול השמרנות של הממסד הדתי. "האורתודוכסיה היא מומחית בלהגיב על המציאות. הרשתות החברתיות מנכיחות את השינוי. הן נותנות מקום לאנשים, לדעות ולקולות אחרים. וכמו שנשים שינו את זירת הלימוד הנשי, גם כאן, השינוי מידפק על השערים". אליבא דברגמן, הלחץ החברתי של השיימינג אינו מופנה רק לסרבן הגט אלא גם לבית הדין. "אנחנו נעשה את שלנו ובית הדין צריך לעשות את שלו".

מקור: בית אבי חי