מחאת הישראלים יוצאי אתיופיה חיה ונושמת. בפייסבוק

ישראלי לא אתיופי שמכיר את טענות מחאת העדה מהתקשורת לא יבין את פשר הכעס העמוק שבניה מרגישים. אם יגלוש בקבוצות ברשתות, הוא יבין. מסע בעקבות האנרגיה שיצרה את מחאת הענק לפני שנה בדיוק

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"הפספוס הכי גדול שיכול ישראלי לעשות הוא להסתכל על הפעילות שלנו כמו אנתרופולוג", אומר אליאס אינברם כשאני אומרת לו שאני כותבת על פעילות יוצאי אתיופיה ברשתות החברתיות. אינברם, משפטן ישראלי יוצא אתיופיה המנהל כיום פרויקט הסברה של הרצאות וסדנאות לחברה הישראלית, מדגיש: "אנחנו לא מקרה מבחן אנתרופולוגי, אלא צעירים ישראלים שרוצים שינוי. כמו בכל העולם היום, הרשתות החברתיות הן שמניעות את הגלגלים של השינוי הזה".

עמוד קבוצת "החזית לשחרור יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה"צילום: צילום מסך

בסוף מרץ ישיק בית אבי חי את סדרת המיני-פסטיבלים "סיפור. עם", שבה יתחקה אחר שורשיהן של עדות ישראליות. האירוע הראשון, שיוקדש לקהילה האתיופית, יעסוק בקולנוע, בפוליטיקה, באוכל ובמוזיקה. באופן בלתי מתוכנן, הוא מתרחש כמעט שנה אחרי ההפגנות הגדולות שהוציאו אלפי ישראלים יוצאי אתיופיה לרחובות.

לאן הלכה האנרגיה האדירה (ובכמה מקרים השנויה במחלוקת) של המפגינים?

חלק מהאנרגיה באה מהרשת וחזרה אל הרשת. ואולם, מיד כששואלים על פעילות יוצאי אתיופיה ברשת, מתחוור, כמו שאומר אינברם, שהשאלות אינן יכולות להיות לא-אנתרופולוגיות. לדוגמה: מי האנשים הפעילים בקבוצות בפייסבוק? איזה יתרון מעניקה להם הפלטפורמה הרשתית? במה היא שונה מהפגנות במרחב פיזי? האם היא מייצרת תרבות אחרת, זהות אחרת? שערו בנפשכם קבוצת ישראלים מרמת השרון שהיתה נשאלת את השאלות הללו - על דפוסי קבוצות רשת שהם פעילים בהן, ותבינו משהו על הטענה המרכזית של ישראלים יוצאי אתיופיה.

כל שאלה תישמע אנתרופולוגית, ובכל זאת: מי הגולשים בקבוצות של יוצאי אתיופיה ברשתות?

"שוב, כמו בכל העולם, הרשתות הן בעיקרן פלטפורמה של הדור הצעיר. לפיכך, מדובר בצעירים יוצאי אתיופיה", אומר אינברם, "רובם נולדו בארץ או הגיעו אליה בשלב מוקדם של חייהם. הם מדברים עברית רהוטה, מרגישים שהם חלק מהחברה הישראלית, קוראים מסמכים, שמים לב לרטוריקה. אלה צעירים שיצאו מהשכונות שבהן יישבו את הוריהם, והשכונות האלה הופכות לבתי אבות".

מתוך הפגנות העדה מלפני כשנה, בכיכר רביצילום: תומר נויברג

מאנישים את הנתונים

הדור הצעיר מהרשתות החברתיות מאניש את הנתונים היבשים בעיתונים. לעתים נראה שהוא נותן פייט לסיפור הסטטיסטי הקשה שמסופר עליו: רק 41 אחוז מהתלמידים הישראלים יוצאי אתיופיה זכאים לבגרות; כ-50 אחוז מהצעירים הכלואים בכלא הקטינים אופק הם ישראלים יוצאי אתיופיה. 65 אחוז מהילדים הישראלים יוצאי אתיופיה הם עניים. 59 אחוז מכלל הנערים בסיכון המטופלים בעמותות הם ישראלים יוצאי אתיופיה.

"לרשתות החברתיות יש כוח עצום", אומר אינברם, "אפשר לנצל אותן כדי לקדם שינוים, גם מבפנים וגם מבחוץ. פעילים יוצאי אתיופיה עושים עבודה חדה וממוקדת בפעילות ברשת, ויש להם עוקבים עיתונאים ואנשי מקצוע. הם יודעים לצלם, למחות, לעשות שיימינג. הם ממלאים את הפער שנוצר בתקשורת המרכזית, שאמנם תומכת בקהילה האתיופית, אך לא תמיד יכולה לשים את הנושא האתיופי בראש סדר העדיפויות שלה. הרשתות מאפשרות את זה: כל אדם נהיה מיני עיתונאי, מיני צלם".

"הקבוצה הכי גדולה שיש לעדה ברשת היא 'בדיחות שחורות – בדיחות שרק אתיופים מבינים', ויש לה 43 אלף חברים", אומר א', פעיל חברתי שביקש להישאר בעילום שם. "אבל זאת קבוצה סגורה, והתוכן שלה לא יוצא מהמסגרת של הקבוצה. לעומת זאת, 'אתיופיה הקטנה' היא דף שלו 25 אלף חברים, שיכול להגיע לרשימת תפוצה של כפול ממספר החברים".

מחאה אתיופית צילום: בן קלמר

"אתיופיה הקטנה" היא "קבוצה שדוגלת באחדות יוצאי אתיופיה", כותבים מנהליה. הקבוצה "הוקמה לליכוד ולתמיכה של העדה האתיופית בישראל. ביחד - צעירים, מבוגרים, נשים וטף - נתלכד לעזרה הדדית ושיתוף מידע. נחשוף ונוביל את צעירי העדה האתיופית במדינת ישראל לחברה מלוכדת, מתקדמת, מתנדבת ומשפיעה". א' מספר כי הקבוצה היתה בין מארגני ההפגנות בקרית מלאכי ובירושלים. "את ההפגנות בתל אביב ארגנו בעיקר גורמים אחרים", הוא אומר, "אבל אחרי שגררו את העדה חמש פעמים לתל אביב, הצעירים איבדו את האמון".

בולטות לא קשורה בהכרח לגודל הקבוצות או לרשימת התפוצה. אנשים מעטים עומדים מאחורי דפים חריפי טון כמו "אתיופיה ישראל" או "החזית לשחרור יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה". "החזית לשחרור יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה" מצייר הוויה חיה של נתון יבש נוסף שלפיו אף על פי שיותר מ-40 אחוז מהישראלים יוצאי אתיופיה הם ילידי הארץ, הטיפול בענייני החינוך, הדיור, הגיוס והרווחה שלהם נמצא עדיין בידי משרד הקליטה. "אתיופיה ישראל" מציג את כל קשת הטענות של ישראלים יוצאי אתיופיה נגד הממסד הישראלי.

"יש לקבוצות או לדפים מהסוג הזה תקופות יפות ברשת". עם זאת, קבוצות ומנהלי דפים רבים מעדיפים להראות תמונה שלמה של צעירים בקהילה. "ב'אתיופיה הקטנה', למשל, המנהלים מגוונים כדי לא להיות מקובעים על דבר אחד", אומר א', "אפשר לראות למה אנשים מתחברים לפי מספר הלייקים לעמוד או לפוסט או לפי התגובות אליהם. הפצצה בפוסטים של מקרי גזענות נותנת תחושה של דיכאון".

לאן הלכה האנרגיה שנראתה בהפגנות? היא נמצאת ברשתות?

"רואים אותה בכל מיני מקומות", אומר א', "אנשים מתחילים ללמוד מה זה מח"ש ואיך לכאורה הוא יכול להסתיר ראיות. הם מתחילים ללמוד לצלם ולהעלות לפייס. הם כותבים פוסטים. איפה ראית קודם אתיופי שהולך למשטרה ומגיש תלונה? היום זה קורה. בד בבד, את רואה שהשוטרים רגועים היום בצורה ניכרת מבעבר".

"עמותות", מילה גסה

קבוצות מסוימות החליטו להתמקד בזירה הממשלתית והמשפטית ונפגשות עם גורמים בממשלה ובבתי המשפט. "פורום חשיבה משותף למאבק בגזענות" הוקם כדי "להציג חשיבה אחרת להתמודדות עם גזענות ואפליה" בישראל, והקבוצה שלו בפייסבוק מעודדת דיונים והתארגנות. "הגזענות במאה ה-21 היא גזענות מתוחכמת", כותבים מנהלי הקבוצה, "היא מתבטאת, בעיקר, במחדל ובחוסר רצון אמיתי של רשויות המדינה להיאבק בה".

אחרות פועלות באקדמיה. "תנועת עת הסטודנט השחור" הוקמה כדי "לפעול גם בזירה האקדמית. תכליתה להיאבק בגזענות הסמויה... שמופיעה באקדמיה, בספרות הישראלית, ברשתות החברתיות".

התקשורת המרכזית מסמנת את הבעיות בצורה כללית, בכפוף למגבלות הזמן ולמגבלות משפטיות כמו תביעות דיבה. לעומתה, בקבוצות הרשתיות אישומים קשים, ישירים וספציפיים מאוד, כולל שמות האחראים לכאורה באי ניהול תקין ובשחיתות לכאורה בגופים ממשלתיים מסוימים.

ישראלי לא אתיופי שמכיר את טענות המחאה האתיופית מהתקשורת לא יבין שהכעס עמוק יותר מהדרך שבה הוא מבוטא בהפגנה או בשיחה עם חבר'ה ישראלים יוצאי אתיופיה. אם יגלוש בקבוצות ברשתות – הוא יבין.

"נכון", מסכים אינברם, "זה מקום שמדברים בו בקול רם ומגיבים מהר. ההאשמות מתחדדות, ולאשמים לכאורה יש שם, כתובת ותמונה".

זה גם מקום שבו העוצמות הרגשיות אותנטיות מאוד.

"מי שעומד מאחורי קבוצות רדיקליות במיוחד הם אנשים שחוו פצעים באופן אישי. הם התייאשו מדיבורים ומה'יהיה בסדר' ששמע הדור של הוריהם, דור המדבר. הם חוו על בשרם גזענות קשה, שבעיניי, היא ממש כמו אונס. בימים אלה אני מנסה לקדם קמפיין שיקביל בין חקיקה נגד הטרדה מינית לחקיקה נגד גזענות".

ויש גם ויכוחים פנים קהילתיים שכמעט אינם נחשפים בתקשורת המרכזית. לראשונה בחיי נתקלתי במושג 'קוצ'ילוצ'', שמתאר נציגי ציבור של הקהילה שאכזבו.

"חחחחח", צוחק א' בפייסבוקית, "דבר ראשון, אין נציגים רשמיים, וזאת אחת הבעיות המרכזיות של הקהילה. ברירת המחדל של המדינה היא העמותות וראשי הארגונים ועוד סחלבים למיניהם בעדה".

"עמותות" הן מילה טעונה בקהילה האתיופית. בתחקיר "עשינו עסק" של אבי עמית בערוץ 10 נחשף נתון שלפיו מאות מיליוני שקלים ממשלתיים הניתנים לעמותות שנועדו לפתח את הקהילה 'נבלעים' בשרשרת ביורוקרטית. רק 54 אחוז מהסכומים שמקצה הממשלה מגיעים אל השטח.

אז מה זה קוצ'לוצ'?

"המילה עצמה מדברת על אדם שיש לו פצעים בגוף", אומר א', "הכוונה היא ל'מלוכלכים'".

לא מחפשים אהבה

אינברם מסכים שבקבוצות יש אוצר של ויכוחים פנים-קהילתיים. לדבריו, "אחד הוויכוחים הכי מרתקים בקבוצות של ישראלים יוצאי אתיופיה קשור לפליטים מאפריקה. לפעמים נראה שישראלים יוצאי אתיופיה, שבאים מקהילה ימנית, יתערבו למען הפליטים רק בהקשר של צבע וגזע. כלומר, הם לא בהכרח יתנגדו להעביר את הפליטים ל'חולות', אבל יעמדו על הרגליים האחוריות כדי שלא ייקחו רק את הפליטים האפריקאים, אלא גם מהגרי עבודה ממזרח אירופה. החברה באתיופיה היא חברה גזענית, בינה ובין עצמה ובינה ובין מדינות שכנות. לעומת זאת, יוצאי אתיופיה שנולדו וגדלו בישראל רגישים מאוד לגזענות".

"למרות האינטנסיביות הרגשית שרואים בפוסטים מסוימים", אומר אינברם, "חשוב להדגיש שיוצאי אתיופיה לא מחפשים אהבה בכוח. צריך להבין שאפליה יוצרת נזקים כלכליים עצומים, ברמה האישית והמשפחתית. צעירים עשו מסלול ארוך ובלתי מובן מאליו, למדו מקצוע באוניברסיטה, היו כאלה שסיימו בהצטיינות, ועכשיו הם עומדים מול שערים סגורים. זה מאבק של ישראלים חדשים. הם רוצים למשוך את הישראלים אל העולם הנאור, לגרום להם להבין שהכללים שחלו עד כה לא מתאימים לחברה הישראלית החדשה המתהווה".

פעילים יוצאי אתיופיה מאשימים את הממסד בהסללה ובבידוד. מתארים שכונות של יוצאי אתיופיה כגטאות. האם הקבוצות של יוצאי אתיופיה ברשתות מנצלות את העובדה שהרשת היא לא מרחב פיזי, ולא יכולה להיות גטו מנותק? יש ניסיון 'לצאת החוצה' מהקבוצה הרשתית הסגורה?

"הקבוצות הרשתיות הן קבוצות שמקדמות אג'נדה", אומר אינברם, "אם הן מקדמות אג'נדה שמגנה על הקהילה, כמו מלחמה בגזענות, הן יפנו לקהילה. במקרים שבהם מטפלים בנושאים שישראלים אחרים נפגעים מהם, יהיה שיתוף פעולה בין-קבוצתי. קבוצות שמעלות טענות קשות נגד טיפול של רשויות הרווחה, כמו שליחה לאימוץ, יתחברו עם קבוצות אחרות של ישראלים שנפגעו. צבע הוא עניין פנים-קבוצתי. ילד זה עניין א-קבוצתי. מחאת ארנונה יכולה ליצור סולידריות בין קבוצות מחדרה ומרמת השרון".

"פייסבוק לא מייצג את המציאות", אומר א', "במציאות יש לי חברים רוסים, אשכנזים ומרוקאים. בישיבה ובתיכון למדתי עם עם יוצאי אתיופיה ועם ישראלים אחרים. לעומת זאת, בפייסבוק יש לי אג'נדה. במציאות אנחנו מעורבבים, והפעילות ברשת צריכה להביא את המשטרה להתייחס ליוצאי אתיופיה כמו לכל ישראלי אחר".

אינברם מתנגד למילים כמו "בידוד" או "גטו", בין שהן במרחב פיזי ובין שבווירטואלי. "צעירים יוצאי אתיופיה ערים לבעיה שהחברה הישראלית שקועה בה. הם רוצים לעזור לה להשתחרר מהמחלה הממאירה הזאת, גזענות, אבל קשה להם לטפל במישהו שמכחיש את מחלתו. קל לחברה הישראלית להצדיק את הבידוד שלהם בטענות שהקהילה יוצאת אתיופיה סגורה, שאינה משכילה, אבל החברה הישראלית היא זאת שאינה רואה עד כמה היא סגורה, עד כמה יוצאי אתיופיה הם צעירים ישראלים לכל דבר".    

מקור: בית אבי חי