ספר, עלטה: הסופרים עלומי השם שמסעירים את סצנת הספרות המקומית

הסופר המתקרא בן פול, שזהותו מעולם לא נודעה, הפתיע את מבקרי הספרות עם בקיאות בעולמות ספרותיים רבים ובד בבד עם הוויה הנטועה עמוק בישראליות. המחבר החרדי של "ספר עלטה", המסמן עצמו באמצעות נקודה שחורה, הימם עם סיפור עצמתי. כעת כל אחד מהם עובד על ספרו השני

זהר אלמקייס
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
זהר אלמקייס
תוכן מקודם

שמות עט הם בעלי היסטוריה ארוכה בספרות ותמיד עוררו עניין, בין אם נודעה לבסוף הזהות האמיתית העומדת מאחוריהם ובין אם לאו. ביניהם ניתן למנות, למשל, את המקרה המפורסם על רומן גארי, שכתב מספר ספרים תחת שם העט אמיל אז׳אר. הבמאי משה מזרחי, שעיבד את ספרו של אז׳אר, ״כל החיים לפניו״, לסרט זוכה אוסקר, מספר סיפור נפלא על הכפילות הספרותית הזאת: כיצד, חרף כל הראיות שהיו בידיו בזמן אמת שהשניים חד הם, בכל זאת לא פיצח את התעלומה.

ניתן לחשוב על דוגמאות היסטוריות נוספות לשמות עט מסוגים שונים ושנבחרו ממניעים שונים. קרלו קולודי שכתב את ״פינוקיו״ הוא למעשה קרלו לורנציני. אלרי קווין, סופר אמריקאי של ספרות בלשית שפרסם עשרות ספרים לאורך המאה העשרים, הוא שם העט של שני בני דודים שחברו זה לזה, פרדריק דנהי ומנפרד ב. לי. בשנים האחרונות מעורר סקרנות מיוחדת שם העט אלנה פרנטה – פסבדונים של סופרת איטלקייה שכותבת זה כחצי יובל וזוכה להצלחה רבה מבלי שזהותה (או זהותו) מתגלה ברבים. גם בישראל, שרגא גפני כתב ספרי הרפתקאות לנוער תחת שמות עט מרובים (און שריג מחבר סדרת ״דנידין״, אבנר כרמלי ועוד ועוד). הסופר יורם קניוק פרסם את ספרו ״קסם על ים כנרת״ תחת שם העט רויטל בק (כפי שנתגלה לפני מספר שנים) ואת ספרו ״ערבי טוב״ תחת שם העט יוסף שרארה.

לעתים הבחירה בשם עט נעשית בשל אילוצי התקופה: ג׳ורג׳ אליוט וז׳ורז׳ סאנד הם שמות עט של סופרות שכתבו במהלך המאה ה-19 וביקשו לסגל לעצמן פסאדה גברית, לפחות בתחילה, ובכך לזכות את ספריהן ביחס רציני יותר מזה שהיה מקובל בזמנן כלפי ספרות נשית, שנתפסה כקלילה ורומנטית. סאנד אף הרחיבה את שבירת המוסכמות המגדריות גם לחייה הפרטיים: היא נפרדה מבעלה וסיגלה לעצמה חזות גברית בלבושה.

הצורך, או הרצון (והלא שני הדברים קשורים זה בזה), של נשים לכתוב תחת שמות עט נמשך גם אל תוך המאה העשרים: בשנת 1954 יצא הספר ״סיפורה של O״ (הספרייה החדשה) תחת שם העט פולין ריאז׳ שהחזיק כחצי מאה, עד שנתגלה כי מאחורי הרומן הפורנוגרפי עומדת הסופרת דומיניק אורי. עמליה זיו דנה בספרה ״מחשבות מיניות״ (רסלינג) במשמעות של כתיבה נשית פורנוגרפית או סאדו-מזוכיסטית ומפרקת את המיתוס לפיו ידיעת הזהות האמיתית מאחורי שם העט מגלה דבר-מה על היצירה עצמה. ״דבר בגברת הזקנה והמהוגנת-מאוד הזו אינו שופך אור על הספר״, כותבת זיו, ״…היא מביטה בנו בעיניים מחייכות ונוצרת את סודה״.

האיש שהיה סימן

אחד המקרים המקומיים המעניינים ביותר של שם עט הפציע בשמי הספרות המקומית בשנה שעברה, עם פרסום ״ספר עלטה״ (רסלינג), שמחברו החרדי מסתתר מאחורי עלטה של ממש בצורת סימן של עיגול שחור (ניתן לקרוא קטעים מתוך הספר כאן). הבחירה בעיגול השחור כשם שאובה מהסימן המופיע באתרי אינטרנט כאשר המשתמש מתבקש להזין סיסמה – וזו מוצפנת על המסך בצורת רצף עיגולים שחורים. השימוש בסימן זה דווקא רחוק מלהיות אקראי, ומורה הן על העולם ממנו מגיע הכותב והן על העולם אליו הוא נמשך, או שבתוכו חלק ממנו חי – האינטרנט.

"כתב היד הגיע כמו כתבי יד אחרים – במייל, עם שם של חבר של הכותב שתיווך בינינו", מספרת עורכת הספר, נעמה צאל. "קראתי אותו בזמן שגיבשתי את הסדרה ׳מעבדה׳ בהוצאת רסלינג, ואחרי שני עמודים הבנתי בבירור שיש לי סדרה. בעיקר בלטה העוצמה של הטקסט כטקסט, כסיפור. היה ברור שיש שם משהו לגמרי חדש, ועל אף הפיגורות המופיעות בטקסט מהעולם הדתי והחרדי, לא העליתי בדעתי שהסופר עשוי להיות חרדי. רק כשנפגשנו התברר לי הסיפור של הפסבדונים: העיגול השחור קשור לעולם שהסופר מגיע ממנו, ובאופן עמוק מאוד גם לטקסט – התמה של הצפנה חוזרת שוב ושוב בטקסט. הכותב הוא אדם שמאוד מעורה בעולם שלנו, כחלק מהמהפכה המדהימה שהאינטרנט עשה בעולם החרדי".

בימים אלו עורכת צאל את הספר החדש בסדרה, שייצא בהמשך השנה. בספר זה העיגול השחור יוצא מגבולות המוטיב או התמה החוזרת בטקסט, והופך להיות ישות של ממש. ״הספר הראשון היה מורכב מחלומות והספר החדש ממשיך אותו״, מספרת צאל, ״במובנים מסוימים, הטקסט הכתוב הופך לאט לאט לטקסט של מחשב – קול המספר הופך מקול אנושי לעיגול שחור ממש. בזמן ש׳ספר עלטה׳ מכיל מתח אירוטי מודחק ונישואים לא טובים ועניינים מאוד אנושיים, הספר החדש עושה מהלך אחד קדימה ושואל מה תהיה שפת העתיד. באמצעות משלבים שונים, השפה היהודית המדרשית החזקה משתלבת כאן עם שפת המחשב והאינטרנט. ככל שהספר מתקדם הקול האנושי מופקע מהאנושיות שלו והופך לאט לאט למחשב. זה מצמרר״.

אתה נמצא כאן

ההתפתחות הצפויה בקולו של המחבר העלום של ״ספר עלטה״ מציבה מולנו יחס שונה לחלוטין בין השם הבדוי ובין הטקסט שהוא שולח לעולם. התפתחות זו ניכרת גם במהלך שביצע הסופר שחתם תחת השם "בן פול" בין ספרו הראשון, "מלך, בלש" (בבל), לזה החדש, ״אתה שוטר בירושלים״ (כתר).

כשיצא לאור "מלך, בלש״ ניסו מבקרי ספרות, כמעט באורח אוטומטי, להתחקות אחר עקבותיו של הסופר המסתורי, כמו היו הם עצמם בלש. ידענו עליו, בעקבות הספר, שהוא כאן, ושהוא כותב בעברית. ידענו גם, משברירים שניתן היה לאסוף מתוכן הסיפור, שהוא מהדהד את פול אוסטר ואת וולטר בנימין, ושהוא בורא מיתולוגיה בתוך מיתולוגיה: הדמות האניגמטית המרכזית בספר ״מלך, בלש״, סביבה סבבו שאר הדמויות, כמו על רשת קורי עכביש הולכת ומסתבכת, נקראה בן פול, סופר מת שעקבות חייו נמחות ומופיעות שוב בחול, וחוזר חלילה. במובן זה, ניתן היה לקרוא את הבחירה לכתוב תחת שם עט – וספציפית תחת שם העט הזה – כבחירה שהיא פונקציונלית ל״מלך, בלש״, לתוכנו ולעלילתו המסועפת.

מובן כי התעלומה העומדת בלב הספר מועצמת כאשר היא עומדת גם בלב היחס לספר, מצד הביקורת ו/או הקוראים: איננו יודעים מי כתב על שאין יודעים מה קרה לו, ושניהם בן פול. עצם הניסיון לנסח את עולם המראות האינסופי הזה מייגע את הלשון ואת המחשבה ומעורר אותן באותה מידה.

ואכן, הספר הוביל את קוראיו ומבקריו לנסות ולפצח את התעלומה. יש מי שהעלו ספקולציות לגבי זהות המחבר, ויש מי שעסקו באלימינציה ופסלו על בסיס מילה זו או אחרת, צורה ספרותית זו או אחרת, או היגיון כרונולוגי. עולם הספרות העברית הקטן התמלא, כמו כוס מים, באדוות ובגלים שבאופן נדיר הצליחו לחלחל החוצה, אל קהל הקוראים הרחב יותר.

משחק הניחושים הזה, משעשע ככל שהיה, עשוי לבוא לקצו כעת, עם צאת הספר השני תחת השם בן פול. קריאה בספר מלמדת כי, מעל לכל, יש כאן נקודת מבט ספרותית ייחודית שחורגת מגבולות תאטרון הבובות שבן פול ברא עבורנו בספר הראשון. האם זהו כישרון חבוי של אדם פרטי מאוד, מסוגר, שמבקש להביא אותו אל העולם אבל לא להתייצב מאחוריו? או שמא הכישרון שייך לאחד מסופרינו הידועים-כבר? שתי האפשרויות סבירות, אבל זו לא השאלה המעניינת ביותר שניתן לשאול על הספרות של בן פול. וזו מחמאה גדולה.

״אתה שוטר בירושלים״ ממשיך מאפיינים מסתוריים שהוצבו בספר הראשון. הגיבור בו הוא – הפתעה – שוטר בירושלים, שעוקב אחרי אולי-תעלומה של אולי-רצח. עם זאת, המסתורין אינו צומח מאותה התעלומה, אלא מן התחושה הטורדנית שמייצרת ירושלים, כמו דיו שמתפשט אל תוך כל דמות, התרחשות ומקום המתוארים בספר. וגם זו בחירה מעניינת – ההתקדמות הבלשית כאן (כמו ב״מלך, בלש״) חשובה פחות, והרצון המתסכל לעתים של הקוראת לגלות את ״האמת״ מתחלף בקשב רב שהיא מאזינה לספר עצמו, כמו מתמסרת למוזרות הנראטיבית.

יערה שחורי, עורכת הספר, מבקשת גם היא להתמקד בספרות עצמה על פני זהות המחבר: ״אני מאמינה שמי שמתמיד לפרסם בשם בדוי, כמו אלנה פרנטה וכמו שעתיד לעשות בן פול, שאין לו כל עניין בגילוי זהותו ברבים, לא עושה זאת כגימיק או כניסיון להוכיח עניין כלשהו. אם ספריו טובים, והם אכן טובים, אפשר להניח לו להתנהל בעולם ולכתוב את ספריו בלי לחקור בזהותו ולבלוש אחריו".

ובכל זאת, דווקא האפשרות להישאר עלום היא זו שמציתה את מעשה הבילוש אחריו, מתדלקת אותו.

"בן פול החליט לפרסם בשם בדוי כבחירה משמעותית בעידן שבו הכול מושתת על האישי, על גילוי וחשיפה. אחרי שספרו הראשון ראה אור, רוב הדיונים נסבו באמת על מי הוא בן פול. אני מקווה שהפעם מספיק קוראים יקראו את הספר ואת ההצעה הספרותית המטלטלת שטמונה בו ויניחו קצת לזהות הסופר. זה ספר פוליטי מאוד מבלי שאף שורה שלו תהיה מגויסת. הייתי אומרת שהוא נבואי לולא היה עשוי כל כך מחומרי ההווה״.

אכן ישנו טעם מעניין בהצבתו של שם אלמוני (ואף שצלילו זר), כשהמשתמע הוא, שקולו לגבי המציאות המקומית צלול ונהיר. ספריו של בן פול אמנם עמוסים בתחבולות ספרותיות ובמראי מקום מזמנים וממקומות אחרים, אך יש בהם גם נוכחות כמעט מיידית של חיי היומיום הישראליים, כמו מתעדכנת הספרות מדי בוקר באתרי החדשות. בן פול, כמו גיבוריו, בקרב עמו הוא חי.

״הספר החדש מתרחש בירושלים עכשיו, היום, ברגעים אלה, ירושלים הקטנה והקרתנית, הקנאית והאיומה והמרהיבה", מספרת שחורי, "המספר הוא שוטר שנכשל במילוי תפקידו, לשמור על הסדר. אפשר לומר שירושלים בלעה וריסקה אותו, כמו רבים וטובים לפניו, ואפשר לדבר על הקשר בין הנצח לקבלני בניין וחברות נדל"ן ועל המאבק הנצחי בין סדר ואי סדר, בין חוק וצדק, בין מזרח ומערב ובין יורשי זקנה מתה״.

ואכן בן פול מדבר על כל אלו, ועל עוד כמה עניינים, והקריאה של נקודת מבט עכשווית כל כך ומלאת תובנות נושאת עמה אפקט כפול על הקוראת: חשתי הקלה, שיש בתוכנו קול כזה שנמצא באותו המקום ובאותו הזמן, חווה את כל מה שאנחנו חווים כאן, ובכל זאת מצליח לראות את הדברים כך, עם לב ונשמה. בה בעת, ההשתקפות המביטה אלינו חזרה מן הספרים ועלילותיהם – הייאוש, הסיאוב, האלימות – לא יכולה שלא להיות מטרידה, לכל הפחות, ואולי אף מבעיתה ממש; בעת הזו היא אינה צריכה שם, אנקדוטות ביוגרפיות או תמונה בעיתון. היא דורשת מאתנו הקשבה, ופעולה.

מקור: בית אבי חי