מדינת מיין שלחופי הים התיכון

בתי עץ שעברו שחזור מנציחים ניסוי כושל מלפני 150 שנה, כשקבוצת נוצרים אמריקאים בנתה מושבה ביפו. על ההיסטוריה הקצרה אך הסוערת ומלאת התהפוכות של המושבה האמריקאית, שרשמה לאחרונה קאמבק בחסות בום הנדל"ן התל אביבי

שרה טות' סטאב, מגזין "טאבלט"
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שרה טות' סטאב, מגזין "טאבלט"
תוכן מקודם

ב-22 בספטמבר, 1866, נחתה בנמל יפו אוניה שנשאה 157 אמריקאים נוצרים. אחרי יותר מחודש בים, הקבוצה ממדינת מיין סוף סוף הגיעה ארצה, נרגשת לעזור ליהודים האירופיים שעלו לפלשתינה להתיישב ולעסוק בחקלאות. הם ראו בכך הזדמנות להשתתף בהגשמת הנבואה המקראית בדבר שיבתם של שבטי ישראל לארץ הקודש.  

האוניה של המתיישבים האמריקאים הועמסה בכלים חקלאיים ושקים גסים של זרעי תפוחי אדמה, כמו גם בלוחות עץ, מסגרות חלונות ודלתות עבור 22 הבתים שהם תכננו לבנות במושבה האמריקאית שלהם ביפו. אולם כעבור פחות משנתיים, געגועים למולדת, מחלות וסכסוכים עם המנהיג, אילצו את מרבית הקבוצה לחזור למיין.

למעשה, הסופר האמריקאי מארק טוויין, שביקר את הקבוצה במהלך שהותו הקצרה ביפו, כינה את הפרויקט בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" משנת 1869: "פיאסקו מוחלט". אולם כיום, 150 שנה אחרי מה שנחשב בזמנו לכישלון, המושבה האמריקאית של יפו חזרה לחיים, וניתן להבחין בעניין מחודש בסיפור של המתיישבים ממיין, שהקימו שכונה שמילאה תפקיד חשוב בהתפתחות העתידית של מדינת ישראל. ישנם כיום מאמצים מתמשכים לכבד את זכרם ולספר היסטוריה שלמה יותר שלהם, כזו שתגלה שברירי הצלחה ואת הרוח האופטימית מאחורי הסיפור שבדרך כלל נתפס כטרגדיה. ארבעה מבתי העץ המקוריים עברו שחזור היסטורי, ויזמים ממשיכים לבנות פרויקטים למגורים באזור – העובר תהליך מואץ של ג'נטריפיקציה – שיתמזגו עם הסגנון של המושבה. אחד הבתים משמש כמוזיאון, ולאחרונה, בערב קיצי, נערכה בו הקרנה פתוחה לקהל הרחב של סרט על המתיישבים המקוריים ממיין.

"האנשים האלה שבאו לפה ממיין, ויתרו על כל כך הרבה, מגיע להם שייזכרו אותם", אומרת ג'ין הולמס, אשר קנתה ושיפצה את הבית המשמש כמוזיאון, ביחד עם בעלה, ריד – היסטוריון וצאצא של אחד המתיישבים המקוריים של המושבה. הזוג הנוצרי ממיין מבלה חלק מהשנה במה שהוא מכנה "בית ידידות מיין". "כשלומדים את הפרטים ההיסטוריים, מגלים שהאמריקאים האלה היוו מודל עבור אנשי האזור ושהסיפור שלהם יכול לנסוך באנשים השראה לעשות דברים גדולים".    

ציפורני החולי והמוות

הסיפור של המושבה הזו, כפי שהוא מסופר בספר "נחשונים" מאת ריד הולמס, החל בחוף המזרחי של ארצות הברית בשנת 1840. הייתה זו השנה בה ג'ורג' אדמס, מטיף מתודיסט צעיר שחלטר כשחקן בהצגות של שייקספיר, שמע חסיד מוקדם של כנסיית "קדושי אחרית הימים" (לימים הכנסייה המורמונית), שהוקמה זה מכבר על ידי ג'וזף סמית, מטיף בניו-יורק. הדרשה, שעסקה בצורך לקבץ יחדיו אנשים מרחבי העולם ולהביאם לאמריקה – ארץ מובטחת שבקרוב תחזה בשיבתו של ישו ובהקמתה של ממלכת האל עלי אדמות – הלהיבה את אדמס עד כדי כך שהחליט להצטרף לכנסייה החדשה. "נקראתי על ידי רוח הנבואה", כתב אדמס לחבר באותה התקופה, כפי שמעיד מכתב שהעתק שלו מובא ב"נחשונים".

סופי יונגרייז. "כשקניתי את הבית, חשבו שאני משוגעת"צילום: שרה טות' סטאב

הלהט הדתי הזה לא היה יוצא דופן באותם ימים; הייתה זו תקופה בהיסטוריה האמריקאית בה מטיפים רבים קישרו בין יישוב האדמות החדשות של המערב האמריקאי לשובו הקרב של ישו, כפי שהובטח בברית החדשה. להתרגשות הזאת התווספו דיווחים על יהודים מאירופה שהתחילו לעלות לפלשתינה, אז בשליטת האימפריה העות'מאנית, עובדה בה מצאו נוצרים רבים מחוגים אלו עדות להתגשמות הנבואה המקראית בדבר שיבת ציון.

בסופו של דבר עזב אדמס את המורמונים והחל הכנסייה משלו בשם "כנסיית המשיח", ששמה לה למטרה לסייע ליהודים לשוב לארץ ישראל. הוא הקים כמה קהילות ברחבי ניו אינגלנד, כמו גם עיתון שהוקדש בעיקרו לחדשות על פלשתינה. אדמס הדגיש שהוא לא רצה להמיר את היהודים לנצרות, אלא רצה שהם יחזרו לארץ ישראל כיהודים. לבסוף, לאחר חודשים של הכנות וסיור-מקדים בארץ הקודש, אדמס, אשתו, בנו ו-154 מחסידיו, יצאו לדרך לפלשתינה מג'ונספורט, מיין, ב-11 באוגוסט, 1866.

המסע הימי היה חלק. אבל כשעגנו בנמל יפו כעבור 42 ימים, החלו הקשיים לתקוף אותם. פקידי הממשל העות'מאני המקומי לא אישרו להם לאכלס את הקרקע שאדמס חשב שרכש, והקבוצה נאלצה לגור באוהלים על החוף. "במשך השבועיים הראשונים הכול התנהל כשורה", כתב אדמס במכתב. "אולם מהר מאד ננעצו בנו ציפורניהם של החולי והמוות". תוך חודש, שלושה מבוגרים ותשעה ילדים מתו בהתפרצות של דיזנטריה.

לאחר שקברו את המתים, המשיכו המתיישבים עם הפרויקט שלהם, ועברו, בסופו של דבר, לקרקע שבחר עבורם אדמס ובנו עליה את בתיהם. עובדה זו נטעה תקווה בלב החלוצים הציוניים הראשונים ביפו, שהצביעו על האמריקאים הנוצרים כמודל שעל המהגרים היהודיים לשאוף אליו. "כמה זמן עוד נגזר עלינו לסגת, לעמוד מן הצד, במקום ללמוד מן הלא-היהודיים?", כתב בשנת 1867 מאייר המבורגר, הכתב לענייני יפו של העיתון האירופי השבועי בשפה העברית "המגיד".

אולם הכישלונות חזרו והופיעו כאשר הקציר של חברי המושבה היה קטן יותר מהמצופה, וכאשר אדמס נעצר על ידי הקונסול האמריקאי בעקבות האשמות שהטיחו נגדו רבים מחסידיו, בדבר הונאה ושכרות תכופה. תוך שנתיים, רוב האמריקאים, כולל אדמס, כבר עלו על אוניות חזרה לארצות הברית.

הטמפלרים באים

אחד מהבודדים שנשארו היה רולה פלויד. הוא ואשתו, דוסיה, איבדו את בנם היחיד, תינוק, בשבועות הראשונים לאחר שהגיעו ליפו. אולם פלויד היה ידוע כעובד חרוץ והוא לא היה מוכן לוותר עדיין; לאחר שרוב חברי הקבוצה עזבו, הוא מצא עבודה קבועה כנהג של עגלות רתומות לסוסים בכביש החדש מיפו לירושלים.

בסופו של דבר הוא הפך למפעיל הסיורים הגדול ביותר בפלשתינה, והפעיל רשת של מלונות וקווי מרכבה, ואף נהג ללוות את האורחים החשובים של התקופה בפלשתינה, כולל נשיא ארה"ב יוליסס סימפסון גרנט וקיסר גרמניה וילהלם השני. פלויד היה רגיש במיוחד להצגה של המושבה בארה"ב ככישלון, והביע השקפה זו במכתב לקרוב משפחה במיין: "במכתבך מיום ה -30 ביוני אמרת שפגשת גבר שאמר שכל חברי המושבה שלנו חזרו לארצות הברית כקבצנים. הייתי שמח מאוד לדעת את שמו!".

בינתיים, הטמפלרים הגרמנים שזה עתה הגיעו ארצה, עברו לגור בבתים האמריקאים הנטושים שסביב ביתו של פלויד. כמו האמריקאים, גם הטמפלרים ציפו לשובו הקרב של ישו. הם התיישבו בכמה אזורים ברחבי פלשתינה, ועבדו בעיקר בחקלאות ובבניית מפעלים וכבישים, מניחים את היסודות למשק המתפתח. בשנת 1895, אחוזת האבן של האריסטוקרט הרוסי-גרמני פלטון פון אוסטינוב במושבה האמריקאית הוסבה למלון כדי שיהיה ניתן לארח את המספר ההולך וגדל של מבקרים נוצריים. כעדות נוספת להפיכתו של האזור למרכז שוקק עבור גולים נוצריים, בנתה קבוצת גרמנים כנסיית אבן בסגנון ניאו-גותי עם צריח המתנשא למעל בתי העץ.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חזרו הטלטלות לפקוד את המושבה, כאשר שלטון המנדט הבריטי גירש מן הארץ רבים מהטמפלרים הגרמנים, שנחשדו באהדה לנאצים. הצבא הבריטי, ואחר כך לוחמי ההגנה ועם קום המדינה צה"ל, השתלטו על רבים מהמבנים, שהיו בקו החזית במהלך מלחמת העצמאות.

לאחר מלחמת העצמאות הפכה השכונה לביתן של מספר משפחות יהודיות שברחו מירושלים, שחצי משטחה נפל לידיים ירדניות במהלך המלחמה. הדיירים העניים ברובם חילקו את הבתים האמריקאים הנותרים לדירות. לצד המשפחות הירושלמיות התיישבו גם משפחות ממספר קבוצות שוליים בחברה הישראלית, כגון יהודים משיחיים שנהגו להתאסף בכנסייה הניאו-גותית.

חלק מבום הנדל"ן

במהלך השנים, הפך האזור לרעוע ורוב בתי העץ התמוטטו או שנהרסו משהפכו למפגעי בטיחות. "זה נראה כמו עיר רפאים", נזכרה סופי יונגרייז, פסלת ישראלית, שהייתה עוברת דרך האזור לעתים קרובות במהלך שנות ה-80-90, בדרכה לסטודיו האמנות שלה בשכונת פלורנטין הסמוכה. "נהגו לומר שאפילו המשטרה פחדה להגיע לכאן".

אבל כשהיא ראתה את תהליך הג'נטריפיקציה שהחל באזור בתחילת שנות ה-2000, יונגרייז מכרה את הדירה שירשה באזור יוקרתי של צפון תל אביב כדי לקנות את בית העץ המוזנח שנבנה על ידי משפחת פלויד. "הוא היה מלא פשפשים, והכל היה רקוב. הכל היה שחור", אומרת יונגרייז. "אנשים חשבו שהשתגעתי כשקניתי את הבית. אבל אני פשוט התאהבתי בו. הרגשתי שיש לו מלא פוטנציאל".

יונגרייז מרבה לשבת על כיסא נדנדה מעץ בסלון של הבית המשוחזר. בחוץ, גפנים ועצי דקל מתנודדים ברוח הים-תיכונית, אבל בפנים, רצפות העץ, שולחן האוכל הגדול מעץ אורן, ושלל פריטי ריהוט אחרים מחזירים את הדמיון לשנות ה-60 של המאה ה-19 בניו אינגלנד. כדי להשיג את המראה הנכון עבור הבית, התעמקה יונגרייז בקטלוגים ישנים של חנות הכל-בו סירס מאותה תקופה בספריות במונטריאול, שם היא מבקרת לעתים קרובות את ילדיה הבוגרים, ואספה דלתות, צירים, ופיסות עץ מקוריות מיתר הבתים השוממים וההרוסים במושבה, אשר בסופו של דבר נהרסו. "אפילו פיסת עץ אחת לא זרקתי", היא אומרת.

כיום, הבית שלה הוא אחד מארבעת בתי העץ הנותרים, שעברו כולם שחזור ומיועדים על ידי העירייה לשימור היסטורי. אחד מהבתים המשוחזרים האחרים שייך לריד וג'ין הולמס. ריד, בן 99, בילה את רוב חייו במחקר וכתיבה על המושבה ביפו, לאחר ששמע עליה לראשונה כאיש צעיר במיין, כשפגש אישה קשישה שחיה במושבה כילדה. מאוחר יותר, גילה ריד כי בן דוד רחוק שלו, מארק ט. וונטוורת, היה על סיפונה של הספינה בדרך להתיישבות ביפו.

אולם הייתה זו ג'ין, בת 72, אשר ראתה את הפוטנציאל בבתי העץ הנרקבים במהלך ביקורה הראשון באזור המושבה בשנות ה-90. אחרי שנים של מאבק ביורוקרטי, רכשו לבסוף הזוג הולמס את אחד הבתים. בזמן ששחזרו אותו, הם גילו את ראשי התיבות M.T.W. על אחת הקורות, וכך גילו שהבעלים המקורי של הבית היה לא אחר מקרוב משפחתו של ריד – מארק ט. וונטוורת. "די מדהים לגלות שיש לנו שורשים ביפו", אמרה ג'ין הולמס. "כשאני מסתכלת לאחור, אני מתקשה להאמין שהצלחנו להשיג את הבית הזה, ולהציל אותו מהריסה".

הבתים המשוחזרים של הטמפלרים במתחם שרונהצילום: הררי יצחק, פלאש90

בין ארבעת בתי העץ פזורים כמה מבני אבן מאוחרים יותר, ערימות של פסולת בניין, ומספר הולך וגדל של בניינים חדשים. פיתוח מבנה יוקרה חדש המכונה "הכפר" נבנה בסגנון המושבה האמריקאית המקורית, עם תריסי עץ ומרפסות קדמיות. אפשר לומר שכל זה הוא חלק מהמגמה העכשווית לתת כבוד לעבר של תל אביב, בזמן שהערך הנדל"ני שלה הולך ועולה. דוגמה נוספות, בולטת יותר לכך, היא מתחם שרונה ששוחזר לאחרונה, המשלב מבנים טמפלריים ישנים שעמדו נטושים במשך שנים, עם מרכז קניות ושוק אוכל.

אולם מבחינת יונגרייז והזוג הולמס, מה שחשוב זה לא רק הערך הנדלני וצווי השימור, אלא לוודא שסיפורה של המושבה האמריקאית לא יישכח. יונגרייז מבקרת לעתים קרובות בבית הקברות האנגליקני ביפו, שם קבורה דוסיה פלויד, אשתו של רולה פלויד, והדיירת המקורית של הבית שלה. היא מנכשת עשבים סביב הקברים ומוודאת שהאזור נקי. לפני כמה שנים היא עזרה לתקן את הצלבים השבורים על קבריהם של דוסיה פלויד ואחרים. "האנשים האלה הפכו להיות חלק מהחיים שלי, אז אני עושה מה שאני יכולה למען זכרם", אמרה יונגרייז. "למדתי לאהוב את הבית הזה ואת הסיפור שלו".

* שרה טות סטאב היא עיתונאית אמריקאית המתגוררת בירושלים, אשר כתבה עבור הוול סטריט ג'ורנל,סוכנות הידיעות AP ועוד.

תרגום: דפני קסל

מקור: בית אבי חי