סליחה סליחה, ואין סליחה

בעוונותי, איני נדרשת ללוח העברי, ואף את יום הולדתי איני מציינת לפיו. לעומת זאת, אני חיה בכל מאודי את עונות השנה החקלאיות כבת נהלל במקור - עוקבת אחרי הירח הנמלא ונחסר עם ילדיי, ועכשיו נכדיי. כך, האסיף, האביב, פריחת השקדיות, ביכורי פירות הקיץ, קציר החיטים וחניטת פגי התאנה נהורים לי, לילדיי ועכשיו לנכדיי.

בזיכרונות 70 שנותיי ויותר נחרט ח' באלול, שנחוג כל שנה כיום ההולדת של נהלל. אמרת ח' אלול "חיתאלול", במילה אחת - אמרת זרי פרחים, חולצות לבנות, תהלוכה בעיגול הכפר או התכנסות בבית העם. היה יום חג מבלי לתת את הדעת על הימים הנוראים או השכמה לסליחות, שגם הם הוזכרו בסיפורים שלמדנו ונתפסו כמשהו זר ומסתורי, פולחני ,לאלה שלבושים אחרת ונראים מוזר בעינינו.

בחומו של הקיץ ,יוליאוגוסט, ימי החופש הגדול, שכך או אחרת חפפו את אב-אלול, למעט הימים האחרונים של חודש אלול, היינו עושים הסבה מספטמבר או אוקטובר לאלול, וכך גם בימי תחילת השנה החדשה, אז ספרנו בספירה שלנו מא' בתשרי ועד העשרה בחודש, עד שחזרנו לספירה "שלהם", לרוח הים המפצה על הימים הלוהטים ולבשורות החצב והנחליאלי והסתיו הקרב. 

לעיתים, אלול העברי (השם במקור אכדי) חופף לאוגוסט, וחגי תשרי "חלים מוקדם". הנאות החופש הגדול, שקצת עייפנו מהן, קרבות לקצן, ובאוויר ההכנות הראשונות לפתיחת שנת הלימודים.

בשנים כאלה, בימי אלול האחרונים, לקראת היום הראשון בבית הספר, יש התרגשות ענקית, עם כל ילד וילדה ונכד ונכדה שמתחילים כיתה א'. הילקוט והקלמר, המחברת והעיפרון, הציפיות והתקוות המהולות בעייפות ובזיעה, בקוצים היבשים ובאדמה הנבקעת בצמא. אלול. חודש של סליחות לבני העדות הספרדיות, האומרים סליחות כל החודש, ולאלה האשכנזים, בעשרת הימים האחרונים של אלול. אני חושבת על המנהג שלא חוויתי אותו, על הקול המעיר אנשים לפני האשמורת האחרונה של הלילה: "קומו לסליחות". טקסט הסליחות הוא קבוע, ובאחרונה, בתהליך אטי, מצטרפות גם נשים לאמירת הסליחות, גם אם בשעות אחרות.

חילונים באים לסיורים מודרכים, נרגשים ומתוחים, כאילו הם במחיצת איזה שבט קדום ואקזוטי, ואני מנסה לחשוב על הערכיות הטמונה בסליחות. אני לא אישה מאמינה, ואמות המידה שלי הן אלה שבין אדם לחברו, ולא בין אדם לבוראו. אני מאמינה שאין אלוהים - לא ביהדות ולא בדת אחרת - שיכול לכפר על עוונות שבין בני האדם ושבקשת הסליחה היא קודם כול ההכרה בטעות, בעוול, באי הצדק שאנחנו עושים או עשינו. עצם בקשת הסליחה אינה חנינה או ביטול העוולה. בקשת סליחה צריכה גם להיענות, להיבחן בהתמדה, בין אדם לחברו, בין מבוגר לילד, בין יהודי ללא יהודי. כולם שווים גם בפני החוק.

אני מאמינה שיש אנשים רבים, דתיים ומסורתיים, שמתכוונים בכל מאודם לתפילות הסליחה ולבקשת המחילה. הכתובת לבקשות הסליחה צריכה להיות בבית היריב, השכן, האישה, הזר והגר והנוכרי, שאולי גם מבלי משים, ויותר מדי בזדון, פגענו, שפטנו, הפלינו, עיוותנו צדק, דרסנו, התנשאנו, העלבנו, נהגנו באלימות, השפלנו, ביזינו, שלא לדבר על עבירות שהן בספר החוקים ולהן לחנינה, לסליחה, להענשה מערכת נפרדת.

לכל העוולות האלו לא יספיקו חודש אלול וכמה ימים בתשרי אם הסליחה מכוונת כלפי מרום בלבד והשיפוט והמחילה והענישה כולם בידי שמים. החברה הישראלית נעשתה אלימה ואדישה כל כך לאחר; היא דורסת זכויות ומעמעמת ערכים בשם פרות קדושות, בתירוצים שפג תוקפם ובמתק שפתיים של "אתה בחרתנו". לכן, אני ספקנית ביחס לריטואלים שהם מבפנים החוצה, צדקניים ומבקשים תמורה לעצם היותם מאמינים, ולא בשל נתינתם בגלוי או בסתר או היותם מלאי מעשים טובים. וכך אני חוזרת, גם בחודש אלול, למתנות הטבע. התאנים המתבקעות מעסיס וענבי המוסקט המשכרים עוד בטרם היותם ליין.

איש בהנאותיו ובאמונתו יחיה, ושנה טובה לכולנו, שנת שלום בבית וגם עם השכנים.

מקור: בית אבי חי