השלום מתחיל בתוכנו: מה היתה תפיסת היהדות של שמעון פרס ז"ל

"לפני 15 שנה", סיפר שמעון פרס בנאום ההשבעה שלו כנשיאה התשיעי של מדינת ישראל ב-2007, "באתי לוישנייבה שליד וולוז'ין, המקום שבו נולדתי... העיירה כולה עלתה באש. עמדתי דומע ליד גל האבנים שכיסה את קבר האחים של אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כתפם ובראשם ר' צבי מלצר, סבי עליו השלום. סבי למד בישיבת וולוז'ין יחד עם חיים נחמן ביאליק. הוא עיצב את חיי כילד. הוא לימד אותי דף יומי בגמרא. הוא ניגן בכינור שירי עצב יהודיים. ביום הכיפורים הוא עבר לפני התיבה, ובקולו הנפלא הוא קרא את תפילת כל נדרי. עד היום מהדהדת תפילה זו באוזניי ומרגשת את לבי".

שמעון פרס של נאום ההשבעה היה פרס שביקש להתגבר על דימוי החתרן הבלתי נלאה שדבק בו במשך שנים, להתעלות מעל למחנאות המפלגתית ולמאבקים האידיאולוגיים ולשמש מעין סמל בציבוריות הישראלית זקן דור המייסדים שנהיה לנשיאהּ של המדינה שייסד מורו ורבו, דוד בן גוריון. היה זה גם פרס מפויס יותר, רך יותר, אישי יותר, שמזכיר את סבו, הרב מלצר, תלמיד ישיבת וולוז'ין, ואת לימוד התורה שלמד בצעירותו; את התפילה ואת יום הכיפורים.

התחקות אחר תפיסתו היהודית של פרס איננה מלאכה פשוטה: למרות שנותיו הרבות בפוליטיקה ובפעילות ציבורית ועל אף העובדה שפרס בשונה ממדינאים ומפוליטיקאים אחרים כתב כמה וכמה ספרים שבהם שטח את השקפת עולמו, הרי שהם עוסקים בעיקר במשנתו המדינית והציונית ופחות בתפיסתו את היהדות. ועם זאת, בין השיטין ובאמצעות מעקב אחרי פרס לאורך השנים, ניתן לעמוד על היחס של פרס ליהדותו ולזהות יהודית בכלל, ואף להצביע על שינוי, לא דרמטי אך ראוי לתשומת לב, שהתחולל ביחס הזה עם הזמן.

כנגד שלושה בנים דיברה מפא"י

כדי להבין את שורשי תפיסתו היהודית של פרס, יש לחזור אל מקורות ההשראה שעיצבו את השקפת עולמו בראש וראשונה דמותו הדומיננטית של דוד בן גוריון. במאמרו 'ראשי מפא"י ויחסם לדתיים' משרטט ד"ר צבי צמרת שלוש קבוצות בקרב ראשי מפא"י שמציגות כל אחת יחס שונה ליהדות.

הקבוצה הראשונה, שאותה מכנה צמרת "החילונים הרדיקליים" וכוללת אישים כגון פנחס לבון וגולדה מאיר, רואה את היהדות בעיקר כלאום, תומכת בהפרדת הדת מן המדינה ומתנגדת ל"סחטנות הדתית". הקבוצה השנייה, שכוללת אישים כגון יצחק בן צבי ובכור שלום שטרית, היא קבוצה מסורתית יותר, שמבקשת חיבור אל התרבות היהודית המסורתית ואל מקורות ישראל.

הקבוצה השלישית, שאותה ייצג בעיקר בן גוריון ושרי החינוך שתחתיו, היא מעין קבוצת ביניים בין שתי הקבוצות הללו. אף שהשקפותיו של בן גוריון בענייני הדת היו חילוניות ולעתים גם אנטי-דתיות (או ליתר דיוק, אנטי-קלריקליות), הוא חתר לעיצוב מדינה יהודית ודמוקרטית, היה מוכן לפשרות ונמנע מעימות ישיר וגלוי עם המפלגות הדתיות. "בן גוריון", כותב צמרת, "הדגיש תמיד כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית"; התוכן היהודי של המדינה הזאת איננו תוכן דתי, אלא תוכן מוסרי, אתי, שיונק מחזונם של נביאי ישראל.

עם הקבוצה הזאת ניתן למנות גם את פרס, שתמיד הציג את עצמו כתלמידו של בן גוריון. חזון הנביאים והשאיפה לחברת מופת הופיעו גם באותו נאום השבעה מ-2007. פרס אמר אז כי "חזונו החברתי של עמוס וחזונו המדיני של ישעיהו הם מצפן לדרכנו. כן, אני מאמין בתיקון עולם ובהעלאת אור לאנשים ולגויים כאחד".

גבירותיי ורבותיי, מהפך

ואולם, התפיסה היהודית של פרס איננה רק תפיסה הומנית-מוסרית אוניברסלית ממד שפרס הדגיש יותר דווקא בשנים האחרונות אלא היא כרוכה בראש ובראשונה במפעל הציוני ובארץ ישראל, וגם בכך ממשיך פרס את בן גוריון. בדיון בכנסת מ-1980 אמר פרס, אז ראש האופוזיציה, כי התשובה האמיתית לאנטישמיות "היא התשובה הציונית: לבוא הנה, לבנות כאן ללא דחייה, ללא פשרה, להעניק עתיד גאה לילדים שיגדלו ללא פחד, שיצמחו ללא טשטוש, שיפעלו ללא חסות, שיהיו יהודים גאים ואנשים גאים בעת ובעונה אחת. עתידו של העם היהודי איננו בבבל אלא בירושלים, וישראל היא היום האחראית הראשית לדרך היהודית, ליהודים שבדרך. אנחנו אחראים ליצירת מצב שרוב היהודים יבואו לארץ, שבארץ יהיה רוב יהודי".

היהדות אפוא תוכל להתגשם באופן מלא במסגרת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל: זו התשובה הבלעדית לאנטישמיות ולהתבוללות. "היהדות איננה רק דרכון", הוסיף פרס, "היא תעודת זהות, תעודה שההיסטוריה והמדיניות קבעו לה מחוז חפץ אחד: ארץ ישראל. ישראל יהודית, ישראל ריבונית, ישראל עובדת. ישראל אחראית לעם היהודי וקוראת לו לשוב לביתו ולמקורותיו. וכאן ורק כאן להבטיח את עתידו ואת עתיד בניו ובנותיו". אין כאן אפוא יהדות שמתרפקת על בית סבא, על לימוד הגמרא ועל התפילות, אלא הד לתפיסה של היהודי החדש, שאחראי על גורלו, מכונן מחדש את יהדותו על אדמת המולדת ומדלג מעל הגלות ומעל השעבוד הפוליטי.

באוקטובר 2014 כתב פרס מאמר למגזין "ליברל" שכותרתו "אני מלא גאווה על היותי יהודי". במאמר הזה ניתן למצוא אותו הלך רוח של נאום השבעה, הלך רוח שונה מדבריו ב-1980. בשנים האחרונות הציג פרס יהדות מפויסת יותר, שאין בה שלילה חריפה של הגלות ויש בה זיכרונות מסבו ודגש חדש-ישן, שגם הוא מורשתו של בן גוריון, על העם היהודי כ"עם עולם", שאחראי לתקן עולם ולהפיץ את אורו לגויים; זוהי תפיסה יהודית שמדגישה את הגניוס היהודי, את כושר ההמצאה הטכנולוגי, את החדשנות ואת היזמות.

"הרוח היהודית היא הפועמת בעצמותינו ומגרה את מחשבותינו לחקור, לפרוץ דרך ולמצוא פתרונות טכנולוגיים שיצעידו את העולם קדימה, לצד תרופות מתקדמות שיעניקו מזור לכאבם של חלשים. כך הפכה מדינת ישראל מארץ צחיחה עם מדבר בדרום וביצות בצפון, יצרנו יצירה מפוארת ל Start-up-nation", כתב פרס ב-2014, ובכך עדכן את חזונו היהודי של בן גוריון לשנות האלפיים, אך בלי האלמנט של שלילת הגלות.

המעבר שעשה פרס עצמו מתפיסה יהודית ציונית, שוללת-גלות שמדגישה את האוטונומיה היהודית לתפיסה שמכילה גם את בית אבא המסורתי שנשאר מאחור ומדגישה היבטים אוניברסליים, מוסריים ואינטלקטואלים של היהדות משקף מעבר שרבים בני דורו עשו. הסבא הדתי שהשאירו הציונים מאחור בבואם להקים את המדינה היהודית חזר לקדמת הבמה כבר בשנות ה-70, ומאז אף יותר ויותר. מהלך חייו של פרס מלמד אפוא לא רק על דרכו כמדינאי וכפוליטיקאי, אלא גם על האופן שבו השקפת עולמו בדבר היהדות והיהודים קיבלה תפנית: היא אינה מדחיקה עוד יסודות חשובים ושוכחת את העבר הגלותי, אלא מתפייסת עם העבר הזה וכוללת גם אותו בתוך החזון היהודי החדש.

מקור: בית אבי חי