א יידישע גיימר מאן: משחקי מחשב יהודיים, יש דבר כזה

מרב בית הכנסת שפותר תעלומות בלשיות ואמוניות, דרך טירות הנאצים למיניהן ועד לעמותה שמנסה להביא שלום דרך משחקי מחשב: קבלו את הנגיעות היהודיות והישראליות של עולם הגיימרים. ולהשלמת התמונה המפוקסלת, נזכיר שממציא הקונסולה היה יהודי שנמלט מציפורניי הנאצים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ראסל סטון הוא סוג של קלינט איסטווד עם כיפה: קשוח, צרוד, חבוט, נרגן, עייף ממשבר אמוני עמוק. סטון הוא רב של בית כנסת עני ומידלדל בניו יורק. תרומות אינן מגיעות, והמקום עומד להיסגר. רגע אחרי שסטון מכריז על כניעה ועל סגירת בית הכנסת בפני קהלו (שני מתפללים בסך הכל), נכנס חוקר משטרה אל ההיכל.

החוקר מספר על רצח. הנרצח הוא ג'ק לאודר, יהודי שסטון גירש מבית הכנסת בעקבות סכסוך. חוקר המשטרה משוכנע כי לרבי סטון יש חלק בפרשת הרצח, וסטון יוצא לחקירה פרטית כדי לנקות את שמו. הוא נקלע לעולם אפל של סודות, ומגלה שהטובים אינם בהכרח הטובים. אבל מעל הכל, במהלך החקירה הפרטית שהוא עורך, רבי סטון מוצא עצמו נאלץ לענות על שאלות אמוניות.

רבי ראסל סטון לא תאמינו הוא גיבור משחק מחשב די ותיק בשם "השבעה", שיצא בגרסה ראשונה ב-2006. בעולם של אינספור משחקי מחשב ובהם אינספור גיבורים, רק קמצוץ מהם מתאר סיפורים הקשורים לעולם היהודי והישראלי, או גיבורים יהודיים וישראלים.

המטרה: לאסוף כמה שיותר חלות של שבת

באופן סמלי משהו, ממציא קונסולת המשחקים היה יהודי בשם רלף בר, שנולד בגרמניה ב-1922. כשהיה ילד גורש מבית הספר בשל חוקי הגזע, ומשפחתו היגרה לארה"ב כחודשיים לפני ליל הבדולח. בר הנער עבד במפעל, מרוויח 12 דולר לשבוע עד שנרשם ללימודים ב"מכון הרדיו הלאומי".

ב-1965 פנה צבא ארה"ב לבר וביקש ממנו שיפתח סימולציית מחשב שתשכלל כישורים אסטרטגיים של חיילים. שנה לאחר מכן יצר בר אבטיפוס של קונסולת המשחקים הראשונה בהיסטוריה. הפנטגון דחה אותה בסופו של דבר, ובר החל להציע אותה לחברות מסחריות, והיא נחלה הצלחה עצומה, אבל לתקופה קצרה בלבד. אחד ממתחריו ייצר חברה בשם "אטארי". בר נהדף, היסטורית, אל האלמוניות היחסית.

רוב משחקי המחשב אינם מעלים סוגיות עמוקות של אמונה, וכך גם לא אלה שמככבים בהם גיבורים יהודים. "יהודי זועם" הוא משחק מקסים של הישראלים גיל אלנקווה, אבישי דה וריס ועדו פרנקל. במשחק הזה הופך המשַחֵק למנדל, יהודי חסידי ניו יורקי שנשלח במכונת זמן לרוסיה של המאה התשע עשרה, במטרה להציל כמה שיותר ספרי קודש ולאסוף כמה שיותר חלות של שבת.

מנדל, במיטב המסורת של משחקי "אנדלס ראנר" (ריצה אינסופית), מגיע לרוסיה ומתחיל לרוץ: הוא צריך לקפוץ מעל חזירים וערימות שחת ולהרביץ לפוגרומיסטים עם קילשונים. איכרות דשנות זורקות עליו כרובים מפלצתיים וצנוניות קטלניות, ומנדל צריך להתחמק גם מהם, מלווה במוסיקה חסידית ומדי פעם גם בהשגחה אלוהית.

כמובן שכדי ליצור את המשחק החמוד והאסתטי הזה, נאלצו שלושת היוצרים ללכת על ביצים. אלנקווה סיפר לאתר "טיימס אוף יזראל" שבמקור היה מנדל אמור לרדוף אחרי כסף, כי "בכל המשחקים הדמויות צוברות כסף". אבל בשביל יהודי זאת בעיה, וכך הגיעו אל ספרי הקודש. זאת ועוד: כשהתלבטו על אופי המשימות של מנדל, התווכחו השלושה על אופי הפוגרומים (האינקוויזיציה והשואה נפסלו מיד) ועל כלי הנשק (תפילין היה רדיקלי מדי). ובכל זאת, אחרי שהצליחו לבסס את תכני המשחק, התמסרו שלושת הישראלים לסטריאוטיפים היהודיים עד הסוף, ויצרו דמות שנראית יותר כמו אף עם חסיד מאשר חסיד עם אף. מנדל הוא יהודי כל כך, עד שהתלונות המתבקשות ל"ליגה נגד השמצה" לא איחרו לבוא.

המצב הנשגב שבהיות אחד עם המכונה  

בעולם משחקי המחשב אין עוד הרבה דמויות יהודיות מושקעות כמו רבי ראסל סטון או מנדל, כל אחת בדרכה. יש משחקים שעולמם צומח מההיסטוריה או ההווה הישראליים והיהודיים. בין היתר, משחקים שמשחזרים קרבות ממלחמות ישראל; משחקים שמתבססים על עולם סיפורי התנ"ך; וסדרת המשחקים הוותיקה "הטירה הנאצית" ("וולפשטיין") שאפשרה לשחקנים לכסח נאצים. ברוח זאת נוצר "מרד הזונדרקומנדו" הישראלי, שגיבורו הוא אסיר יהודי הטובח בנאצים בזמן המרד הגדול באושוויץ ב-1944. המשחק יצא בסוף 2010 ונגנז מיד בעקבות גינויים ברחבי העולם.

יש גם משחקים שמבקשים לבנות, ולא לכסח. "משחקים לשלום", למשל, היא עמותה שמנצלת את עולם משחקי המחשב כדי לעודד דיאלוג בין בני נוער יהודים וערבים בישראל. אבל כאלה אין הרבה. הבלוגר והגיימר היהודי אמריקאי ג'ייסון שרייר כותב שהיה רוצה לראות "משחקים רבים יותר המתמודדים עם סוגיות יהודיות... מפונדמנטליזם ועד לקושי לשמור על זהות יהודית בתרבות שאינה יהודית כלל". באותה נשימה, היינו רוצים לראות משחקי מחשב עם גיבורים יהודים חילונים, ששואלים שאלות אמוניות על חילוניות. גם חילונים שאינם מאמינים באלוהים מאמינים במשהו. האמונה שלהם היא קורפוס לא פחות אינטימי, מרתק, יצרי ואינטלקטואלי מאמונתם של דתיים. גם היא דורשת משחק מחשב.

מכל זה יוצאת קריאה לאו דוקא יהודית, כי אם אנושית: יש לברוא אינטראקציות משחקיות בין בני אדם למכונות, שיהיו מבוססות לא רק על השמדת בעיה או מציאת פיתרון, אלא על ההוויה המהפנטת שלנו כבני תמותה שמחזיקים באיזושהי מתנה נצחית ושואלים מה לעשות איתה עד שהיא נלקחת מאיתנו ועוברת הלאה.

בר, חלוץ קונסולות המשחקים, נפטר ב-2014. העיתונאי והחוקר הישראלי לשעבר והאמריקאי בהווה ליאל לייבוביץ' ספד לו אז ב"טאבלט מגזין": "[למרות שגנבו ממנו את התהילה], לנצח נהיה חייבים לו על התובנה שגיבש בתחילת הקריירה שלו, תובנה השמורה לנער מהגר שראה את מגפי הקלגסים: אולי התרופה לנזקיה של הסובייקטיביות האנושית אותו מנגנון שמחפש אך ורק את ההבדלים הוא המצב הנשגב של היות עם מכונות".

לדעת ליבוביץ', "הבריאה" של בר קראה ל"מצב של היטמעות, כמו בטראנס. ברגע שאנחנו מחזיקים בג'ויסטיק אנו סוגרים מעגל מטאפורי עם המכונה. אנחנו אחד, יחד איתה... זה מה שהופך משחקי מחשב אותם שופטים בחוסר הגינות כפעילות חסרת מחשבה ומנוונת למשהו שהוא לא פחות מחוויה דתית".

מקור: בית אבי חי