רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנפישים את הנופלים: פרויקט ההנצחה "פנים. יום. זיכרון" בבית אבי חי

לכתבה

מיזם ההנצחה האמנותי שהופך רגעים מחיי חללי מערכות ישראל לסרטוני אנימציה מרגשים יתקיים החודש זו השנה השמינית בניצוחו של בית אבי חי

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראלי ונפגעי פעולות האיבה עמוס ברגשות עבור כל ישראלי. לצד הנתונים הסטטיסטיים והזיכרון הקולקטיבי, מבקשים בבית אבי חי להזכיר כי כל אחד מהנופלים והנופלות הם עולם ומלואו.

בפעם השמינית ברציפות, יקיים המוסד הירושלמי את אירוע "צופים וזוכרים". במרכז האירוע, הקרנת סרטוני אנימציה קצרים, יצירתיים ומרגשים מתוך הפרויקט "פנים. יום. זיכרון", מיזם הנצחה ייחודי המשתמש באנימציה כדי להחיות רסיסי זיכרון ורגעים מהחיים של הנופלים. האירוע השנה יכלול הקרנת חמישה סרטים חדשים וכמה סרטים מהרפרטואר הרחב של הפרויקט מהשנים הקודמות. לצד זה יובאו סיפוריהם האישיים של הנופלים המוצגים בסרטים וקטעים מוזיקליים בניהולו ובעיבודו של אוהד חיטמן ובהשתתפותה של יובל דיין.

רסיסי זיכרונות מלווים בצחוק ואהבה

"יש בנו את הרצון להתבונן בצורה אחרת ביום הזיכרון, מכיוון שבדרך כלל הדיבור השגרתי במרחב הציבורי הישראלי ובשיח הזיכרון הקולקטיבי הוא סביב נסיבות המוות: הקפיצה על הרימון, הצל"ש שהחייל הנופל קיבל וכן הלאה", מסבירה מנהלת המיזם, יטבת פייראיזן-וייל. "הפרויקט מנסה לבצע היפוך מבט: להתבונן בצורה בה הם חיו, ברגעים הקטנים מהחיים שהיו להם קודם לכן ושבגלל ההקשר הופכים להיות משהו גדול".

"אנחנו אוספות את הרגעים הקטנים במשפחה, למשל הפעם ההיא שמשפחת רוזנפלד, ששני בניה נהרגו לאחר מכן, התגלגלה בסלון מצחוק כשמכבי ניצחה. האיסוף הוא חלק גדול מהעבודה, ומה שהופך את ההנצחה לקשה יותר", מוסיפה לירן ליפשיץ, רכזת הפרויקט. "הזיכרונות לפעמים הם אישיים, ולא פעם יש קושי לזכור אותם ולשתף בהם. התהליך ממש שורט את הנשמה, אבל שם אנחנו מחטטות".

"כדור חוזר". יוצרת: רעות בורץ

"יש סרטים שכן עוסקים ברגעי המוות, ואנו מתייחסים לרגעים אלו גם בין ההקרנות, אבל לב לבו של הפרויקט הוא תקופה של החיים וזיכרונות מהם: כל נופל הרי הוא עולם ומלואו, סיפור, ניצוץ בחיים שאבד", מסבירה פייראיזן-וייל. "האמונה שלנו היא שאם נשנה את המבט ונתמקד ברגעי החיים במקום רגעי הקרב, משהו באטמוספירה שלנו ישתנה".

בהיעדר תבנית קבועה , תהליך מציאת הרגעים שיוצגו בסרטים אינו פשוט. האתגר הוא למצוא רגע או רגעים מבין חיים שלמים ולהעביר אותם בפרק זמן קצר, לתמצת חיים שלמים לכמה דקות. התהליך עדין ומורכב, במטרה לבנות דמות שתצליח להחזיק את הרוח והאישיות של הנופלים. לפעמים במהלך העבודה היוצרים מבינים ש"זה זה", שמופיע לנגד עיניהם הרגע שיעמוד בבסיס הסרטון. במקרים אחרים התחושה היא שיש קצה חוט, כך שנעשות בדיקות המשך מול המשפחות. יש לא מעט ניואנסים קטנים המבוטאים בסרטים. הייתה אם שכולה ששאלה איך הם הצליחו לתפוס את הבעת הפנים המדויקת של הילד שלה, כפי שהונפשה בסרט. אחרת אמרת שהרגישה כאילו היוצרים היו איתה בחדר ברגעים המשמעותיים של חייה.

"במפגשים רבים עם המשפחות השכולות, עולה הזיכרון האחרון: הרגע בו המשפחות מקבלות את ההודעה. חיילים שנפלו בקרב נשמרים כחיילים, והזיכרונות לגביהם הם כאלו. אם שכולה אמרה לנו שהיא "עובדת" בניסיון להפשיט את הבן שלה מהמדים, להראות שגם היה כאן ילד. ראיה, אחד הסרטים שיוקרנו השנה עוסק בחייל שנפל במלחמת לבנון הראשונה. במשך שנים אמו, היום בת 82, רצתה לספר על הבן שלה ולתאר איזה ילד ואדם הוא היה. אלא בכל פעם שהיא הייתה מעוניינת לספר בתקשורת על הבן שלה, הכתב רוצה לשמוע על רגעי המוות וכיצד העבירו לה את הבשורה המרה. האם הגיעה לאירוע אשתקד, נחשפה לסרטים ואמרה לנו: "זו הדרך בה אני רוצה לספר את הסיפור". הסרט מדבר על רגע מאוד קטן, בו הילד והאבא הלכו לקניון והבן הלך לרגע לאיבוד ופתר זאת בתושייה. בהקשר של הפרויקט הנוכחי, הוא הלך במלחמה לאיבוד פעם נוספת – רק שהפעם הוא לא יחזור. זהו אחד הסרטים החזקים והמשמעותיים שעשינו".

לזכור את כולם

הקשר עם המשפחות בסיסי להצלחת התהליך, כאשר פייראיזן-וייל וליפשיץ מגשרות למעשה בין היוצרים למשפחות. "המשפחות שותפות לתהליך מתחילתו, גם אם לא בהכרח באופן אקטיבי. לעולם לא נתחיל בלי ברכת הדרך שלהן. אנחנו שואלות שאלות רבות ומבקשות תמונות מתקופות שונות, כדי שנוכל לחוש את האנשים כפי שהיו. מהמשפחות נדרשים נתינה וסבלנות. עליהן להכניס אותנו ללב שלהן ולתת לנו ביטחון מלא. כניסה לחיים של המשפחות, בעוצמה שכזו, היא מהלך רגשי גדול מאוד. משפחות אומרות לנו פעמים רבות שהן לא נתנו אחריות לאדם אחר להנציח את יקיריהן עד הרגע הזה".

מתוך הסרט "גייל". יוצרות: מעין צוריאל ויסכה מאיו

"בין המשפחות יש כאלה שכבר עסקו בסיפור שלהן ושכתבו על הנופלים, אפילו ספרים שלמים: משפחות גרוסמן, פרץ ויונתן לדוגמא. איננו מחפשות בהכרח את הוואקום, אלא את האישיות. לאסוף פיסה אחרי פיסה כדי לבנות את הרגע, להציג חלקים באישיות שטרם הוצגו, להראות זווית חדשה שעדיין לא נראתה. בעינינו יש לכך משמעות גדולה מאוד. זיו יונתן, אחיו של ליאור יונתן ז"ל, אמר שעם כל השירים והסיפורים שנכתבו על המשפחה במרוצת השנים, טרם הציגו את הזווית שמוצגת בסרט שיוקרן השנה - ליאור ילד הטבע".

הסרטים מאפשרים להחיות זיכרונות עבור המשפחות שמתגעגעות ליקיריהן, אבל גם לזכור את מי שאין מי שיזכור. "לפעמים אין משפחה בתמונה, כך שאנחנו מוצאות את עצמנו עוברות בין משפחות שפונות אלינו ומבקשות להיות בתמונה לבין נופלים אנונימיים יותר. אנחנו מחטטות בארכיונים והופכות במידה מסוימת להיות המשפחה שלהם", מספרות פייראיזן-וייל וליפשיץ.

"בשנה שעברה, אחד הסרטים היפים ביותר היה לזכרה של צלמת העיתונות גייל רובין ז"ל. גייל הגיעה לארץ וסיקרה את מלחמת יום כיפור. היא לא רצתה לפגוש יותר את המוות בחיים שלה והחליטה שהיא מצלמת טבע. ב-1978 צילמה ציפורים בשמורת הטבע מעגן מיכאל, כאשר חוליית מחבלים נתקלה בה ורצחה אותה. גייל הייתה הקורבן הראשון של פיגוע כביש החוף, במסגרתו השתלטו המחבלים על אוטובוס, רצחו 35 אנשים ופצעו 71. גייל, מי שברחה מהמלחמות ובחרה להיות בטבע, מצאה את מותה דווקא שם. היא לא התחתנה ולא הולידה ילדים, כך שמה שנשאר הם המצלמה עם התמונות האחרונות שצילמה ושלט קטן במעגן מיכאל לזכרה. תחקירנית שלנו מצאה את השלט הזה, ומתוכו התחלנו להסתקרן ולבדוק מי זאת גייל רובין. החלטנו ליצור סרט לזכרה".

"גייל". יוצרות: מעין צוריאל ויסכה מאיו

רותמים את הטכנולוגיה לטובת הזיכרון

ההחלטה ליצור סרטוני אנימציה אינה מקרית. היא מבטאת את הפן האמנותי והחופש היצירתי הדרושים בסרטים מהסוג הזה: מיזם הנצחה שהוא גם פרויקט אמנותי. "תקופה ארוכה רצינו לעשות פרויקט ליום הזיכרון. בשלב מסוים פגשנו תסריטאי צעיר, שהכיר לי את עניין האנימציה. התאהבנו ברעיון הזה. כשהתחלנו עם הפרויקט, גבות רבות הורמו. שאלו: "מה הקשר בין אנימציה צבעונית, המקושרת בעיקר ל"דיסני" ולנסיכות, לבין שכול המיוצג לרוב בגוון אחד, שחור?". אבל הנה, בכל שנה הפרויקט קורה מחדש וממשיך להתפתח", מספרים בבית אבי חי. "לאנימציה יש כוח מדהים: לברוא עולם, להנפיש את אלו שכבר אינם. לאחר מכן גילינו שלאנימציה יש אפילו כוח רב יותר. בגלל שהסרט מאויר, ולא "אמיתי", אנשים מרגישים שהסיפור קולקטיבי. סיפור אישי דרך האנימציה יכול להפוך להיות לאומי. פתאום קיבלנו טלפונים מאנשים שאמרו שהסיפור שמוצג באחד הסרטים הוא בדיוק כפי שקרה להם. בו הסרטים קצרים כי זו דרך להחזיק רגע מהחיים, וגם כי אנחנו חיים בעולם מהיר ותזזיתי".

"לא סתם בחרנו באנימציה, והאנימציה כנראה לא סתם בחרה בפרויקט הזה", מתארת ליפשיץ. "באמצעות האנימציה ניתן להשתולל בכניסה לעולם הדמיון של הילדים, עולם מופשט לחלוטין. האנימציה מאפשרת לחשוף רבדים נוספים ולקפוץ בין תקופות, גילאים ומצבי רוח עם המכחול. לעיתים מופיעים בסרטים רמזים שמבחינים בהם רק בצפייה השנייה או השלישית, ולפעמים רק המשפחות יכולות להבין אותם. הרי כל פרט בסרט אנימציה מצויר ולא נכנס בטעות לפריים. בנוסף הצופים לעיתים פחות ציניים כשמתבוננים באנימציה. דמות באנימציה מאפשרת להתקרב אליה, בלי שיפוטיות, וזאת בניגוד לשחקן בשר ודם".

מתוך הסרט "חסד". יוצרת: סיון קידרון

בכל סרט נבחר קו אמנותי אחר. "הסרט על נאוה ודוד אפלבאום ז"ל מספר על בוקר החתונה של נאוה. היא ואביה הלכו לקנות קפה בהלל ונרצחו בפיגוע. הסרט הוא הרבה יותר מאשר סיפור על שני אנשים שצעדו באושר גדול. יש שם שכבות על גבי שכבות של קווים, המייצרים רגש, עומק ומצב רוח. שכבות שמכניסות את הצופה לתודעה: הפיק של האושר אל מול הפיק של הגיהינום. הבחירה היא בגווני שחור ולבן, ולא בצבעוניות, כדי להדגיש את שמלת הכלה הלבנה מול המוות השחור. האנימציה מסוגלת לספק זאת בצורה חזקה יותר מאשר מצלמה בסרט קולנוע".

מדובר בתהליך לא פשוט מבחינה רגשית עבור כל הנוגעים בדבר. "כשאני שולחת סרטון למשפחות, אני יושבת רועדת מול המחשב ומחכה לטלפון מהן. אי אפשר לדעת כיצד הסרט יפגוש אותן ומה הן דמיינו", מספרת ליפשיץ. "מבחינת המשפחות החוויה חזקה אפילו יותר. אנחנו מקבלים תגובות מרגשות מאוד. מרים פרץ אמרה שהצלחנו להחזיר לה את בנה הבכור אוריאל ז"ל למשך כשלוש דקות. יש שם את הרגע של אוריאל על מדף הסלע בנחל יהודיה. מרים לא ראתה אותו על המדף הזה 15 שנה".

"חסד". יוצרת: סיון קידרון

"המשפחות אינן זקוקות ליום זיכרון, כי הן זוכרות בכל יום, אבל הפרויקט מאפשר להן להיזכר לא רק כגעגוע אלא גם כחוויה. אחת האימהות אמרה לנו שבכל פעם שהיא רואה את הסרט, היא מרגישה כאילו היא מחבקת את הילד שלה שוב. הסרטים מאפשרים למשפחות לחוות שוב את אותו רגע עם האדם שכל כך מתגעגעים אליו וזוכרים אותו. גילינו בנוסף שגם ילדים יכולים להתחבר דרך האנימציה למהות של יום הזיכרון, וכך גם אלו שאינם ישראלים. הסרטים הגיעו לכל רחבי העולם".

"אנחנו מרגישות שהפרויקט רק עולה מדרגה משנה לשנה. יוצרים משובחים בתחומם פונים אלינו ושמחים לקחת חלק בפרויקט", מסכמות פייראיזן-וייל וליפשיץ. "שמונה שנים של עשייה ורגש בנו שכבות של אופי לפרויקט, שהופכות אותו ליותר ברור ומחדדות את המסר. הפרויקט בא לשנות במידה מסוימת את חיפוש הזיכרון, לדבר בדרך אחרת ולשים זרקור על החיים".

אירוע "צופים וזוכרים 2019" יתקיים בבית אבי חי ביום שלישי, 7 במאי, בשעה 21:30. (כניסת קהל – החל מ-20:30). הכניסה ללא תשלום ובהרשמה מראש בלבד באתר בית אבי חי החל מיום ראשון, 5 במאי, בשעה 13:00. מומלץ להגיע בלבוש חם.

לעמוד הראשי של הפרוייקט, לצפייה בסרטים, מערכי שיעור לבתי ספר ועוד >>>