אהבה זה לא כל הסיפור: הצד האפל של ט"ו באב

ט"ו באב הוא הרבה מעבר לגרסה העברית והחיוורת של וולנטייז דיי: הוא יום שבו נקברים, מחוללים, שומטים גרזנים, מאחדים ממלכות ומקימים משפחות כנגד כל הסיכויים. שש יצירות תיאטרון ומחול שיעלו בתאריך החגיגי יחשפו את הגרסה הלא מצונזרת של היום הרומנטי

איה אליה, בחסות בית אבי חי
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אהבה זה לא כל הסיפור: הצד האפל של ט"ו באב
"כיף לגלות חוסר אונים וספקות ומבוכה בתוך היהדות"צילום: פלאש 90

למורת רוחם של שליחי הפרחים, השוקולטיירים, בעלי הצימרים – האהבה הזוגית והרומנטית שאנחנו צורכים בט"ו באב, מתברר, היא רק פרשנות אחת לחג האהבה היהודי. "יש שורה של דרמות אדירות שהמסורת קושרת עם ט"ו באב", מגלה רואי רביצקי, המנהל האמנותי של ערב ט"ו באב הקרוב – האחר – שיתקיים בבית אבי חי, בלילה בו תעמוד הלבנה במלואה. "אנחנו רגילים שכשהירח של אב מתחיל להתמלא, פתאום פרחים, שוקולדים, ולפעמים גם תחושת בדידות, גודשים את הנשמה והמדפים.  החיזורים זה חלק מהסיפור: אך העיקר חסר". והתיקון? שש יצירות של מחול ותיאטרון פותחות שיחה עם הסיפורים שיחד מהווים את ההקשר השלם והמלא בהחלט של ט"ו באב, שעכשיו אפשר לומר עליו בכנות ורצינות גמורה: לא לזוגות בלבד.

וזהו אחד מסיפורי המדרש המקושרים למועד הרומנטי: עוד לפני חורבן בתי המקדש, ט' באב נזכר כמועד חטא המרגלים. מדי שנה, באותו היום, היו בני ישראל שנדדו במדבר כורים קברים, נשכבים בהם וממתינים למותם. מידי בוקר נקברו המתים ומי שהקיץ משנתו המשיך בנדודים שנה נוספת. פולחן שנמשך ארבעים שנים. בשנה הארבעים לא נפטר איש. לנוודים לא היה יומן או כלי אחר לחישוב הימים ולכן הניחו שטעו בספירת הימים. במשך שישה ימים נוספים הם חזרו על הפולחן עד שהם ראו את הירח המלא של ט"ו באב, והבינו, שחטא המרגלים הוסר.  

וברוח זו, נווד מדברי חופר באדמה היבשה. ראשית חודש אב, הירח צר, ולפני שהשמש שוקעת עליו לסיים את המלאכה. עוד ועוד מטרים לעומק הקרקע, עד שיהיה הבור גדול דיו למשכב אדם. בלילה יישן בקבר שכרה בעצמו, בלי לדעת אם החושך יירד על היום שנגמר או על החיים שלו. "זה סיפור מורבידי, מטריד, נפלא", אומר יוצר התיאטרון בן סגרסקי, מחזאי "קברט הקבר", מחזמר קצר בעקבות המשפט שמופיע במסכת תענית "יום בו כלו מתי מדבר". "לכאורה מדובר בדבר האחרון שאתה מצפה לקבל מן הגמרא: סיפור עם איכויות של אגדה, של מעשייה של אדגר אלן פו, איכויות של אימה גותית. הסיפור על האופן שבו המסורת הזו הופסקה הצית לי את הדמיון".

"יש משהו אבסורדי ובלתי יאומן בחוסר האונים של לחפור את הקבר של עצמך ושל החוויה המשונה של להמתין למותך שלך, מצד שני זה לחלוטין מכמיר לב להניח, באופן תמים לגמרי ובלי ספקות, שאם התעוררת בבוקר כנראה שטעית בתאריך. יש משהו משמח ונפלא למצוא דבר מוזר ואנושי בתוך המסורת. אני יודע שהתרבות היהודית הרבה יותר מוזרה ונהדרת מהבסיס שכחילוני אתה מחויב ללמוד או לומד, אבל כיף לגלות חוסר אונים וספקות ומבוכה בתוך היהדות". 

סגרסקי שיצא מהמקורות היהודיים עשה כברת דרך, הגיע עד מודל קובלר-רוס הידוע גם כמודל חמשת שלבי האבל. "אנחנו מכירים את קובלר-רוס כשלבי האבל, אבל במקור היא תיארה את שלבי ההתמודדות של חולה עם מותו שלו. אותה דמות של האדם המצפה למותו. ככל שקראתי בעקבות "יום שכלו בו מתי מדבר" התחברתי ליחס האישי שלי למוות, לניסיון שלי עם היותי בן תמותה, עם מיתות שחוויתי. בסופו של דבר כולנו חופרים לעצמנו את הקבר ומקווים שיחוסו עלינו, בכל הנוגע למוות לכולנו אין יותר מידי מרחב של בחירה".

הרגע שאחרי הנפילה

יעל טל, במאית תיאטרון ואמנית ספוקן וורד, חברה ליוסי מרום ותום חודורוב ביצירה בעקבות הסרת השמירה מעל החומות, או מה שלשון המשנה מנסחת "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות". מקים ממלכת ישראל, ירבעם בן נבט, לא רצה שאנשיו יעלו לרגל לירושלים שנמצאה בממלכת יהודה. הוא הקים מקדשים בדן ובית אל, והציב שומרים שמנעו מבני ישראל לעלות למקדש. כמה דורות אחר כך, יורשו ומי שיהיה המלך האחרון של ישראל, החליט להתיר את העלייה לרגל לירושלים. בט"ו באב הוסרו השומרים. "יש כאן משחק מרובד על אמונה", מסבירה יעל טל, "הניסיון של ירבעם לשלוט באנשים שלו ולשים מחסום בפני מאמינים ודרכי האמונה שלהם. זה הכי מובן ומובהק. אבל יש גם את האמונה של החייל, אותו דבר שנדרש לכל שומר שמציבים על חומה וזה להאמין במה שהוא עושה. אז, מה בעצם קורה כשמגיעה ההחלטה של השלטון להסיר את האיסור? לשנות את הסדר? ריתקה אותי השאלה של המשמרת האחרונה". 

ההקשר המוכר ביותרצילום: ויקיפדיה

כך הפכה "המשמרת האחרונה" לכותרת היצירה החדשה שטל כתבה, חודורוב הלחין, ושניהם יחד עם מרום יבצעו באירוע. "העבודה היא סוג של מחקר. לקחנו את השומרים והתחלנו לעקוב אחרי שפת הגוף והלשון של השומר, המחוות של ההתבצרות והשפה הביטחונית שכולנו מדברים אותה, שהיא חלק מהעברית הכללית, אבל לרגעים היא לגמרי שפה פיוטית. הגענו עד למשבר הזהות שמתחולל ברגע שבו אנחנו פושטים את התפקידים שלקחנו על עצמנו, או התפקידים שגויסנו אליהם. זה רגע שאין בשבילו שפה וצריך למצוא בו מחדש את התנוחות, רגע שבו אנחנו חשופים יותר וחיים יותר – רגע הסרת המחסום".

טל מספרת על יצירה שלא רק מדברת על הסרת מחסומים בין ממלכות, אלא יצירה שלא לגמרי מקבלת על עצמה מגבלות. "הרגע הזה של השומרים האחרונים מעניין גם בגלל האמונה שלי, יעל, שבסוף מחסומים תמיד ייפלו".

עצים, תולעים וכהנים

על ט"ו באב מספרים חז"ל כי היה גם "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". עם ירידת החום היו עצי המערכה, ששימשו להבערת האש על המזבח בבית המקדש, סופגים לחות ומתמלאים בתולעים. מדי שנה הזדרזו כורתי העצים להקדים ולכרות כמה שיותר גזעים לפני אמצע החודש. את העצים הכרותים היו מביאים לבית המקדש, וכורתי העצים היו יוצאים לחופשת קיץ. "במקור קראו לאירוע הזה 'יום שבירת המגל', אנשים שברו מגלים, את ידיות הגרזן, ויצאו לטבע לחגיגה פרועה ודיוניסית", מספרת בשמת חזן, יוצרת "יום תבר ומגל – רשומון במערכה אחת".

מכל ההקשרים השונים שחז"ל מציינים בזיקה לט"ו באב ההקשר של עצי המערכה נראה תמוה – יום אחד מפסיקים לכרות עצים, ואחר כך, מתישהו, ממשיכים. זה נראה הכי טריוויאלי. אבל הוא מתעסק במפגש הרווי והטעון של התרבות והטבע, בין המקדש שמייצג את הדת והממסד והפולחן המדוקדק ובין הטבע הפראי בו דברים צומחים מעצמם, ויש להם חוק אחר, התולעים מתרבות על פי הביולוגיה שלהם. היום הזה שבו מפסיקים לכרות את העצים יש בו משהו שיותר מחובר לעצמו, שנותן כבוד לסדר האורגני", אומרת חזן. "הסיפור לא מסתיים שם. את העצים הכרותים לקחו לחדר בתוך המקדש שקיבל את השם המעניין 'לשכת העצים'. בלשכה הזו ישבו כהנים בעלי מום והם היו שולפים את התולעים מן הגזעים הנגועים. בעצם, בבית המקדש, בין האצבעות של הכהנים האלה, ובעצים – יש תולעים כל הזמן. אחד הסיפורים אומר שמול לשכת העצים היה מקום עם רצפה משונה, עמוקה. יום אחד כהן בעל מום הסתכל על הרצפה הזו ומת. אומרים שהוא מת בגלל שמתחת לרצפה המשונה היה קבור ארון הקודש, זה שהוא התעסק בזה הביא עליו מיתה. באיזה שהוא מקום התולעים מייצגות גם את השחיתות שבמקדש ואת החגיגה על ההפסקה בכריתת העצים אפשר לתפוס גם כאירוע נון קונפורמיסטי ואנרכיסטי שיוצא נגד הממסד והשחיתות שלו". 

בשמת חזןצילום: דנה בר סימן טוב

“יום שהותר לבנימין"
אחד ההקשרים היותר מדוברים של ט"ו באב הוא העלילה המורכבת שראשיתה במעשה "פילגש בגבעה". כשבני בנימין אונסים באכזריות את פילגשו של אחד מאנשי שבט לוי פורצת מלחמת אחים בין השבטים. יתר שבטי ישראל נשבעים לא להתחתן עם בנימין, שבועה שעומדת בעינה גם בתום המלחמה. על מנת שלא ייכחד זרע בנימין נשלחים בני השבט לחטוף את נשות שילה שמחוללות בכרמים לרגל החג, יום האהבה, שהמקרא מציין כי נחגג "מימים ימימה".

 אווירת #metoo של השנים האחרונות, המודעות הגוברת לאלימות כלפי נשים, יותר ויותר קוראות ביקורתיות שנכנסות בנבכי הטקסטים המסורתיים – הפנו את תשומת הלב לעלילה האלימה השזורה בסיפור הרומנטי על יום האהבה ובדימוי הנוסטלגי הרווח שלו: צעירות ישראל שלובשות לבן ורוקדות בין גפנים. ההנחה היא שחטיפת הנשים ארעה בט"ו באב יחיד ומסוים, ולא היתה חלק מן המסורת. והמשנה אף מספרת על רבן שמעון בן גמליאל שאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".

מנקודת מבט מגדרית ההקשר המוכר ביותר של יום האהבה הוא המורכב ביותר. בט"ו באב הקרוב הוא יזכה לטיפול נשי למהדרין. הכוריאוגרפית סמדר גושן יצרה עבודת מחול בשם "אדמה לבנה"  לחמש רקדניות, שנכנסת אל הטקסט ממקום אחר. "למעשה ההקשר המוכר ביותר של ט"ו באב כאותו מועד בו יצאו נשות ישראל לחולל וישראל כולה ציינה את האהבה מופיע בגמרא בתוך רצף של שלושה סיפורים שיוצאים כמו אחד מן השני ומהווים מסגרת לחטיפת המחוללות בידי שבט בנימין. הנשים יצאו לחולל בכרמים על מנת להראות את עצמן, להזמין את האהבה. רובד אחד של הטקסט מסביר את המהלך הזה בהקשר של בני בנימין שיצאו לחטוף אישה על מנת שלא ייכחדו. אבל יש רובד נוסף, שעסוק פחות במערכת הבין מגדרית ומתאר איך פועלות מערכות היחסים בתוך הקהילה של הנשים, מה עושות הנשים על מנת לייצר שוויון בתוך הקהילה".

מתוך החזרות של "אדמה לבנה"צילום: סמדר גושן

המנהג שגושן מתייחסת אליו מופיע מסכת תענית ל"א א': "בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו". " הנשים האלה שמשאילות זו מזו בגדים יוצרות אנדרלמוסיה בסדר החברתי", אומרת גושן, "הן מערבלות את המעמדות ומערפלות את היכולת של הגברים המחזרים לשפוט אותן ולבחור אישה על פי מצב כלכלי, הן מסיתות אותם אל הקליק הראשוני ואל הכימיה. בתוך סיטואציה מאוד מגבילה המחוללות בכרמים מוצאות דרך לפעולה שמאפשרת להן להשפיע. את הרעיון הזה אנחנו, קאסט של נשים ורקדניות, ירשנו מן הנשים המקראיות, היצירה יוצאת מהרעיון הזה של תנועה שמייצרת אחווה, אחדות ומייצרת כוח. המחוללות בכרמים אמנם חיו בדפוס בו הגבר בוחר את האישה אבל המטרה והערך העליון הוא יצירת משפחה. הטקסט הקדום לא שם דגש על הזוג אלא על התא המורחב, והתא המורחב יכול להיות בית, שבט וזו יכולה להיות קהילה – למשל, קהילה של נשים. הסיפור הקדום מציג אפשרות יפה שלא פשוט לבחור בה בעולם של היום, אפשרות של אחדות. אז במקום ט"ו באב שעוסק ביחידה הסינגולרית של הזוג, ט"ו באב שמתעניין במיזוג באשר הוא מיזוג – נשים שמייצרות קהילה, או הקמת משפחה ששומרת שאחד השבטים לא ייכחד. חזון שמונע מתוך פרספקטיבה רחבה בהרבה מזו שמניעה היום אנשים לתוך אהבה".

בחזרה למדור "תרבות יהודית-ישראלית מקורית, בחסות בית אבי חי" >>