רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין גוטיקה לאימת נשים: "עונת הספרות" בבית אבי חי חוזרת

לכתבה
אמנון ויינשטיין, אבי ג‘ימי בן זקן

מכשפות, גותיקה וספרות של חורף – כל אלה כיכבו בפסטיבל "עונת הספרות", ועוד מבחר גדול של אירועים שנעו בין שמות מוכרים ואהובים כמו דוד גרוסמן, חיים באר ובין קולות חדשים כמו עדן אביטבול ונעמה דעי. תפסנו את שהרה בלאו, אחת ממשתתפות, לשיחה על אימה, נשים, מותחנים ומה שבניהם

"אנחנו חיים בדור בו הסופרות עוברות לקדמת הבמה בקטגוריות האימה והמותחנים הפסיכולוגים, וזה לא מפתיע אותי בכלל", אומרת שהרה בלאו, סופרת רבי מכר וכותבת "האחרות", שתשתתף בערב "אימת נשים", במסגרת פסטיבל "עונת הספרות" שיתקיים בין התאריכים ה-2-4 בדצמבר בבית אבי חי.

שהרה בלאו
איריס נשר

"בשנים האחרונות אפשר לראות מגמה של יותר ויותר נשים שכותבות ספרי אימה ומותחנים, שמציגים דמויות נשיות לא שגרתיות. ואני חושבת שככלל, לנשים יש יכולת הרבה יותר מתוחכמת לכתוב ספרות אימה, והכל מגיע מתוך הנקודה שפיזית - אנחנו חלשות יותר".

מה הכוונה?
"בספרי המתח והאימה שנכתבו על ידי גברים, בדרך כלל יופיע הרוצח כשהוא נותן מהלומה בראש הקורבן, חונק אותו או משתמש בכח פיזי אחר. אנחנו הנשים, לעומת זאת, נדרשות בהרבה מקרים לתמרונים יותר מתוחכמים, כמו בימי אגתה כריסטי, שהיא בעיניי המלכה האם של ספרות האימה. להרקול פוארו, דמות הבלש המפורסמת מספריה של כריסטי, יש משפט שאומר שאם מדובר ברעל – כנראה שהרוצחת היא אישה. ובאמת ברעל יש משהו שלא רואים, יש בו משהו יותר עקיף. זו לא מהלומה בראש או רצח בידיים, אלא עניין הרבה יותר מתוחכם".

בחזרה למדור "תרבות יהודית-ישראלית מקורית, בחסות בית אבי חי" >>  

ואותה שיטת רצח משליכה על הסיפור כולו?
"יש משהו בכך שהמרכיב המרכזי הוא לא אקדחים, או להבין מי הרג את מי, אלא בסיפור שהופך למורכב יותר, עם אמירות רגשיות וחברתיות עמוקות. בהרבה מקרים, ספרות האימה הנשית תעסוק באימה שמתחת לפני השטח. ברציחות מורבידיות ויצירתיות יותר".

בערב "אימת הנשים", אותו ינחו יובל אביבי ומיה סלע, מנחי הפודקסט "מה שכרוך", ושישתתפו בו בלאו והסופרת גלית דהן-קרליבך, ידובר על נשים יוצאות דופן בספרות ובחיים, על המחיר שהן משלמות, על הפחד מהעולם, ועל אימת העולם מהן.

צור ארליך ונעמה דעי
מעיין סבאג

מה זה בעצם אימת נשים? מי היא אישה מאיימת?
"אני חושבת שאחד מהדברים המפחידים ביותר, עבור כל הציבורים, הוא אישה לבדה. לא סתם קיים הדימוי של המכשפה שחיה לבדה בבקתה ביער - כי היא נתפסת כמי שעלולה לאיים על הסדר הקיים, ולכן גם תמיד תהיה ההבטחה של חכי, חכי; עוד תהיה לך משפחה, אהבה, בן זוג, ילדים. אישה לבדה נחשבה לאורך ההיסטוריה למאיימת ומפחידה, ודווקא התקופה הזו היא התקופה הטובה ביותר עבור נשים שבוחרות לחיות בגפן, מהסיבה הפשוטה שיש להן הרבה יותר אפשרויות לנהל את חייהן ולהיות אדון לעצמן. בכל תקופה אחרת אותן נשים נחשבו למכשפות, הסתכלו עליהן בעין רעה, או שהן פשוט מתו מרעב ומעוני".  

בלאו מספרת שבספרה האחרון, "האחרות" יש מוטיב חזק של אימה, והוא מתחבר למחיר שאותן דמויות נשים ספרותיות לא שגרתיות נאלצות לשלם. "'האחרות' הוא ספר שעוסק בנשים שלא רוצות ילדים. כתבתי אותו בגילאי 42-43, ממש על הביצית האחרונה, ויש בו אמירה חברתית חזקה מאוד. בהתחלה חשבתי לכתוב אותו כרומן 'תקני', ואז הבנתי שיהיה נכון יותר לכתוב אותו כמותחן".

מאיזו בחינה?
"התחלתי לכתוב רומן קלאסי, אבל הוא דיכא אותי, והרגשתי חשופה מאוד. בבחירה במותחן היה משהו משחרר - כי זו לא אני. אני לא הלכתי ורצחתי את אותן הנשים, וככל שהאימה והזוועה בספר גברו, כך הרגשתי שמתאפשרת לי כנות רגשית גדולה יותר".

ולא פחדת שאת נכנסת לזירת המותחנים – שאולי נתפסת כזירה ספרותית-גברית?
"יכול להיות שלפני עשור הייתי מפחדת שאולי בגלל שמדובר במותחן נשי לא יתייחסו לספר ברצינות. אבל אולי ברוח התקופה – הרגשתי שהייתה רוח גבית חזקה של נשים שקוראות, בין אם הן קוראות את הז'אנר ובין אם הסיפור או הנושא עניינו אותן, וזה שמדובר במותחן זה בונוס. דבר משמעותי נוסף שקרה הוא, שבגלל שגיבורות הספר הן דתיות לייט שמתנהלות במרחב הדתי – הרגשתי שמתחתי את גבולות החברה הדתית עד קצותיהם, וקיבלתי רוח גבית משמעותית מאוד גם מקוראות ומקוראים דתיים, באופן מפתיע. אז לא, לא פחדתי לכתוב מותחן, ואפילו הרגשתי שאני עושה כאן סוג של תיקון".

אתי החיים משחק הרבה
ענת אורן, קובי קלמנוביץ

זה היה סיפור של חורף

ערב נוסף שיערך במסגרת הפסטיבל הוא "זה היה סיפור של חורף", בהשתתפות הסופרים אשכול נבו, אסתר פלד, יהודה גזבר וטל ניצן, המוזיקאית עינב ג'קסון כהן, השחקנים אורי לחמי ואביגיל קובארי, ובהנחייתו של אבישי חורי. כחלק מהערב, הסופרים יקראו קטעים מספריהם שנוגעים בעונה.

"אסתר פלד, שהוציאה את 'פתח גדול מלמטה' שזכה בפרס ספיר, תקריא פרק מספרה, בו הגיבורה מוצאת נחמה בטיול חורפי, ודווקא בתוך הבוץ והחורף עוברת תהליך של התרה, או הרפיה", אומר המשורר אבישי חורי. "טל ניצן תקריא סיפור אימה, יהודה יעביר תרגיל בכתיבה חורפית על הבמה, ובכלל, כל שבעת המשתתפים ינסו להביא, דרך סיפורים, מוזיקה ומשחק – את החורף אליהם".

אתה מזהה מכנה משותף בין סיפורי החורף?
"אני מרגיש שלמילים יש כח מאוד מצומצם מול תצוגת התכלית הזו של איתני הטבע, ומאוד קשה להעביר באותיות דברים כמו התפוצצות של ברקים בשמים, שיטפונות, או קור שחודר לעצמות. מה שאנחנו הולכים לשמוע בערב הזה הוא שבעה כותבים וכותבות שמנסים לכלוא את החורף במילים. אני כן מזהה שיש משהו בחורף שקצת מזעזע את המערכות וטורף את הקלפים, וגם מוטיב הבדידות חוזר על עצמו - כשקר לנו לרוב נחפש חום אנושי, כל יציאה מהבית הופכת למורכבת, קשה יותר לצאת החוצה ולהתנחם בריצות, טיולים, או סתם ביציאה לבר, ולכן כל דבר נהיה מאתגר יותר והתחושה הכללית היא של רצון להתכנס פנימה ולהכיל את הדברים בתוכנו".

אז סיפורי החורף הם בהכרח מלנכוליים יותר?
"בחורף אולי יש יותר הסתכלות פנימית ופחות פזילה החוצה, אבל אני לא פריק לא של עצבות. היצירות שהכי מרגשות אותי הן כאלה שמצליחות לחלץ איזושהי אופטימיות וכוחות חיים מתוך הצער, וזה יכול להגיע מההתמודדות של האדם ולגמרי יכול להגיע גם בחורף".

בחזרה למדור "תרבות יהודית-ישראלית מקורית, בחסות בית אבי חי" >>

השבוע בבית אבי חי