מהפכה בזעיר אנפין

אף שהיו לו המעמד והסמכות לכך, לרב עובדיה יוסף לא היה האומץ לחולל מהפכה הלכתית אמיתית, וככל שהיה ספר תורה מהלך, היה גם פוליטיקאי גס רוח ואיש מדון. לכן, גם אחריו נותרה ההלכה מנותקת מרוב העם היהודי, והמושג "תלמיד חכם" – חומר לבדיחות

תומר פרסיקו
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
תומר פרסיקו
תוכן שיווקי

עם מותו של הרב עובדיה חזינו בתופעה מעניינת: לא רק ידענותו המופלגת בהלכה הוללה בראש חוצות, אלא גם יכולתו להשתמש בידענות זו כדי לפתור בעיות הלכתיות ולחלץ אנשים שונים מגורל אכזר שההלכה בצורתה הנוכחית השיתה עליהם. עגונות שוחררו, ממזרים הוכשרו, והכול שיבחו את רוחב הלב של הרב.

העניין שאני מוצא בכך הוא ההודאה המובלעת שראוי כי ערכים חוץ-הלכתיים ישפיעו על פסיקותיהם של רבנים. שהרי מדוע שהרב עובדיה ישחרר אישה שהיא מבחינה הלכתית עגונה? האם ההלכה לא קבעה עגינות מתוך מחשבה שכך אכן ראוי - שעל אישה שבעלה לא נמצא להישאר לבד? והנה, כל הזועקים תדיר שעלינו לשמור על הנייטרליות או האובייקטיביות או ה"טוהר" של ההלכה כמערכת אוטונומית החרישו. פתאום היה ברור שלפעמים יש צורך בהכנסת שיקולים ערכיים – חמלה אנושית פשוטה, היגיון אנושי פשוט – לפסיקות.

זו, אם תרצו, אילוסטרציה קטנה לבעיה גדולה שהמסורת ההלכתית נמצאת בה בזמן הזה. כי אם נחזור לדמותו של הרב עובדיה, האמת הפשוטה היא שבעיני רוב רובו של העולם היהודי, גדולתו ההלכתית של הרב עובדיה אינה משנה דבר. הם לא מבינים אותה, ואין לה כל רלוונטיות לחייהם. נכון, גם גדולתם של אריה ורשל ומייקל לויט, זוכי פרס הנובל "שלנו", נסתרת מרובנו. ההבדל הוא שמצדם אין ולא היתה מעולם כל יומרה להנהגה רוחנית (או הנהגה בכלל). לרב עובדיה היתה יומרה כזאת, ועוד איך.

הרב יוסף מצביע ב-2009. העניק טיפול נקודתי בבעיות הסובלות מכשלים מובנים צילום: פלאש 90

למעשה, גם מבחינת רוב מצביעי ש"ס, מעמדו התורני של הרב אינו יותר מסמל ומקור לגאווה, ואפילו מבחינת החילונים המעטים שהרב נגע בחייהם בצורה דרמטית – חלק מהעגונות והממזרים שלהם עזר – גדולתו באה לידי ביטוי בפתרון של בעיה שמלכתחילה לא היתה אמורה להתקיים: במדינה דמוקרטית דיני המשפחה הרי אינם כפופים לפסקי הלכה. הדאגה לאותם "עשוקים", כפי שקרא להם, מצביעה אולי על לב רחב וחם (לפחות בכל הנוגע ליהודים), אבל אינה יותר מטיפול נקודתי בעוולות שהמערכת ההלכתית כוללת, לצערנו, בצורה מובנית.

לכן גם כל דיבור על "מהפכה הלכתית" שעשה הרב אינו אלה לעג לרש – לעג לאותם רשים שיישארו עכשיו ללא "הכתפיים הרחבות" של הרב שיתיר אותם מהתסבוכת ההלכתית שנקלעו לתוכה. לו לרב עובדיה באמת היה אומץ לחולל מהפכות הלכתיות, הוא היה משתמש באותן כתפיים כדי לעקור משורשו את כל רעיון הממזרות או לפתור אחת ולתמיד את הסיפור השערורייתי של העגונות. כל מי שמספר בהתרגשות על מקרה של התרת עגונה מודה למעשה שאת שורש העניין לא פתר הרב עובדיה. אם ניקח דימוי מתחום אחר, קל יותר לתת דגים מאשר חכה.

הפער בין ההלכה למוסר

השאלה שצריך לשאול, אם כן, היא כיצד הגענו למצב שבו לראשו של רב שנחשב כשמרן על ידי כל אדם סביר מחוץ לקהילת האָמיש נקשרים כתרים של מהפכנות. זו שאלה חשובה, מפני שהתשובה עליה תאפשר לנו להבין את הסיבה לעובדה שגדולה הלכתית אינה רלוונטית לרוב רובו של העם היהודי. והסיבה היא, בין השאר, המרחק ההולך וגדל בזמננו בין הלכה פסוקה להיגיון הפשוט ולמוסר אנושי, או לחלופין, העובדה המצערת שהיגיון ואנושיות אינם נחשבים לחלק אינטגרלי מההלכה.

במובן הזה, הרב עובדיה היה דוגמא קיצונית, על גבול הגרוטסקי ממש, לפער האדיר שבין ידענות הלכתית לדרך ארץ. ככל שהיה ספר תורה מהלך, היה גם פוליטיקאי גס רוח ואיש ריב ומדון. כתבתי בעבר כמה פעמים על הנזק האדיר שעשה הרב עובדיה לדמות ה"תלמיד החכם" בעיני הציבור הישראלי. מה שיש להבין, עם זאת, הוא שהרב עובדיה הוא רק ביטוי קיצוני של כשל מובנה – כשל שעולה מתפיסת המצוות כעניין שהוא בראש ובראשונה בין אדם למקום, מוויתור על הנאמנות הקשה יותר למצוות בין אדם לאדם, ולבסוף, מהבנת ההלכה כעניין טכני בעיקרו, קשוח וקר.

הכשל הזה, יש להבהיר מיד, אינו כולו "באשמת" ההלכה או המסורת; הוא בראש ובראשונה תוצאת הכניסה של מערכת מסורתית לעידן המודרני. קרע מסוים חייב היה להיווצר, ופער להיפער. אלא שפער יכול להיות גם פורה, והמתח בין שני ניגודים עשוי להביא ליצירתיות; כישלונה הגדול של החרדיות היה בבריחה פנימה, בהסתגרות, ובבניית החומות – לא רק בינה ובין החברה הכללית, אלא, פעמים רבות, בינה ובין דרך הארץ הפשוטה. בד בבד, מכיוון שההומניזם ניכס לעצמו את המצפון, התרכזו שומרי המצוות בפולחן הדקדקני של האל, תוך הזנחת הממד האינטר-סובייקטיבי.

המסלול הזה רק הגדיל את הפער בין מערכת המצוות ליום יום האנושי הפשוט, עד שכיום, בעיני רבים, הוא רחב עד כדי ניתוק. כך אנחנו מגיעים למצב שבו לרוב רובו של הציבור היהודי הדבר החשוב ביותר - למעשה, אולי הדבר היחיד שאפשר בכלל להעריך – בחייו של גדול בתורה נהיה הדרך שלו להשתמש בידע האדיר שהיה לו כדי להכניס מעט אנושיות להלכה, ואף זאת, לצערנו, עשה הרב בלי לפתור דבר בצורה מהותית. נוסף על זאת, התנהלותו האישית כלפי כמעט כל מי שהיה מחוץ למחנה שלו עומדת בסתירה איומה לחמלה שהוא גילה כלפי מי שבתוכו ומכתימה קשות את זכרו.

לו היה הרב עובדיה אמיץ יותר הלכתית והגון יותר באופן אישי, המילים "תלמיד חכם" היו נעשות בעיני רבים למשהו עמוק וגבוה יותר ממעמדן הנוכחי המסתכם בלא הרבה יותר מפאנץ'-ליין. הטרגדיה האמיתית במותו של הרב עובדיה, אפוא, היא שהלך לעולמו אולי האדם האחרון שהיו לו הן "הכתפיים" התורניות והן המעמד החברתי לבצע מהפכה אמיתית בהלכה – ולו על ידי דוגמה אישית – וכך לדאוג שהיא תגיע לכל יהודי ותיגע בו.

הכתבה פורסמה במקור באתר בית אבי חי

לחזרה לערוץ בית אבי חי ב"הארץ"