החגיגה האחרונה

הרבה האורתודוקסית מימי פייגלסון סבורה שהדבר הטרגי האמיתי בלוויות הוא מחיקת הזהות הייחודית של האדם – זו שהיתה שם לפני שהוא מת. "לא ייתכן שההלוויה של כולנו תיראה זהה. אני מבקשת מאנשים ליטול אחריות על הלוויות שלהם", היא אומרת בראיון, ומספרת איך בדיוק תיראה הלוויה שלה

אריאל הורוביץ
תוכן שיווקי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אריאל הורוביץ
תוכן שיווקי

אירוע עצוב, אירוע של פרידה; בכי, לעתים גם יללות שבר, הספדים נרגשים – זו התפאורה המקובלת בלוויות, אלה המראות המוכרים. מעט מאוד מחשבה, אם בכלל, מוקדשת לאירוע הלוויה עצמו, וליתר דיוק – לייחודו על פני לוויות אחרות. הנפטר או הנפטרת מייצגים "עולם מלא", כפי שמספרים המקורות היהודיים, אך העולם הזה, על כל עושרו ומורכבותו, לא תמיד ניכר בסדר הלוויה המקובל.

מימי פייגלסון, רבה אורתודוקסית המלמדת בבית המדרש לרבנים של האוניברסיטה היהודית בלוס אנג'לס, כותבת בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלה "על מפתן החיים – בין ראייה ליראה", שבה היא מבקשת להתבונן במבנים מיוחדים של לוויות שהתגבשו במקורות התלמודיים הקדומים. כחוקרת, אך יותר מכך, כמנהיגה רוחנית-קהילתית, פייגלסון – "רב מימי" בפי כל - כמהה לראות שינוי בתחום הזה: לראות את הלוויה כשלב האחרון של החיים, ולא כשלב הראשון של המוות; לראות אותה, אם אפשר להתנסח כך, כ"חגיגה האחרונה של החיים".

אל הנושא הלא שגרתי הזה הגיעה פייגלסון בעקבות הלוויה שהשתתפה בה לפני כמה שנים בירושלים. זוג הורים קבר את בתם בת החמש - חוויה לא פשוטה לכל הדעות. "כשההורים של הילדה הזו דיברו בלוויה, זה הרגיש כאילו הם ממש מביאים את הבת שלהם לשם. אבא שלה דיבר על האופן שבו היא אמרה אמן. הוא אמר: 'אני רוצה שתדעו שעבודת ה' של הבת שלי היתה באופן שבו היא אמרה אמן'. אמא שלה אמרה לאלוהים: 'אני מודה לך שנתת לי בת עם נשמה טהורה'. ואחר כך הם השכיבו אותה לישון, כמו בכל לילה. ההלוויה הזו ריגשה אותי והשפיעה עליי. זה גרם לי לחשוב על הייחוד של הלוויה, על העובדה שלא ייתכן שההלוויה של כולנו תיראה זהה. אני מבקשת מאנשים ליטול אחריות על הלוויות שלהם".

מדוע זה כל כך חשוב?
"האופן שבו אנו רואים את הלוויות קשור לאופן שבו אנו רואים את החיים. בהלכה יש, לכאורה, מגמה של טשטוש זהויות בבית הקברות, של יצירת אלמנט שוויוני. זה בא לידי ביטוי בתכריכים הלבנים ובשם 'בית מועד לכל חי'. אבל מצד שני, ניתן למצוא במקורות מקום גם לביטויים אישיים בלוויה. כרגע המצב הוא שוויוני, וזו טרגדיה בעיניי. זה נורא שילדה בת שנתיים נקברת בדיוק כמו בחור בן 21, וכמו ניצול שואה בן 85. זהותו של אדם אינה נמחקת כשהנשמה נפרדת מהגוף. הזהות נשמרת, והלוויה צריכה לתת לה ביטוי. שולחן ערוך אומר ש'ההספד צריך להיות ראוי', אבל 'ראוי' לרקדנית בלט ו'ראוי' לחזן ו'ראוי' לילד או ילדה בני חמש הוא לא אותו 'ראוי'. יש כאן אדם שצריך ללוות אותו אל בית עולמו באופן שיציין את החיים שלו".

"לא ייתכן שההלוויה של כולנו תיראה זהה. אני מבקשת מאנשים ליטול אחריות על הלוויות שלהם"צילום: פלאש 90

פייגלסון עברה גם היא מהפך בכל הקשור ליחסה ללוויות. "לפני כשבע שנים", היא מספרת, "עוד לפני שעבדתי על הדוקטורט, ערכתי יחד עם קולגה שלי לוויה לנער בן 17, מתופף, שהתמוטט באמצע חזרה. הוא היה מחוסר הכרה יותר מחצי שנה, ואז נפטר. כשהגעתי לבית הקברות, הקולגה שלי רץ לאוטו שלי ואמר לי: 'ראית את מה שקורה פה?'. יצאתי מהאוטו וראיתי אותו מצביע על קבוצה של עשרה נערים עם תופים. כל חבריו של הנפטר, שהיו איתו בזמן החזרה שבה הוא התמוטט, עמדו שם עם התופים, והיה ברור להם שהם הולכים אחרי הארון ומשלימים את החזרה הזו. וככה הם ליוו את החבר שלהם בדרכו האחרונה. כולנו אמרנו תהילים ו'צידוק הדין', וחבורת המתופפים עצרה שבע פעמים ותופפה".

מה הרגשת אז?
"הם לא כל כך שאלו אותי מה לעשות, אבל אם הם היו שואלים אותי אז, כנראה שהייתי אומרת שזה לא מתאים. הרגשתי אז שתופים לא הולכים ביחד עם בית קברות, אבל היום אני כלל לא בטוחה שהייתי מתנגדת לזה. ברור לי כמה הנערים הללו היו במקום הנכון, וכמה אני לא. הם באו לסיים את החזרה הזו ביחד איתו".

איזו התייחסות במקורות היהודיים את מוצאת לנושא של קבורה אישית?
"יש כל מיני מנהגים של אנשים שנקברו עם אלמנטים שמייחדים אותם. על התנא שמואל הקטן מסופר שהוא נקבר עם מפתח. היה מנהג שחתנים וכלות שהתארסו ונפטרו לפני שהספיקו להתחתן היו מובלים לקבורה מתחת לחופה, וכך משלימים באיזשהו אופן את החיים שלהם. בכל מה שקשור לתהליך הטהרה, יש שנוהגים לימול תינוקות שנפטרו לפני שמלו אותם. זה מעניין; לפני כמה חודשים אמרה לי תלמידה שלי שמאוד ברור לה שאותי יקברו עם העותק של 'מי השילוח' שלי (ספר הגות חסידי; א"ה). היא מזהה אותי עם הכרך של 'מי השילוח', וברור לה שאני לא משאירה את זה לאף אחד אלא קוברת את זה איתי".

"הקדמת את זמנך"
פייגלסון היא אישה יוצאת דופן בעולם האורתודוקסי. היא עברה מסלול דתי-לאומי קלאסי: גדלה ברחובות בבית ציוני-דתי, הלכה לבני עקיבא ולשירות לאומי, ובמשך השנים חיפשה מורי דרך בחייה הרוחניים. היא היתה לתלמידתו הקרובה של הרב שלמה קרליבך ז"ל, שאף הסמיך אותה לרבנות. לפני 11 שנה קיבלה פייגלסון הצעה מלוס אנג'לס: לשמש 'משפיעה רוחנית' בבית המדרש לרבנים ע"ש זיגלר באוניברסיטה היהודית האמריקאית שבעיר. בית המדרש מכשיר פרחי רבנות של התנועה הקונסרבטיבית ומעביר אותם את תהליך ההסמכה לרבנות. מאז היא שם, למעט גיחות קצרות אל "הבית" – ירושלים, כמובן.

במה שונה העולם הדתי של היום מהעולם הדתי שבו גדלת בכל מה שקשור ליחסו לנשים?
"תלוי באילו תחומים. יש שינוי משמעותי בכל הנושא של תלמוד תורה לנשים. כשאני סיימתי תיכון לא היה לנשים מקום ללמוד בו תורה, מלבד מדרשת ברוריה. היום נשים לומדות תורה בהיקפים עצומים, אבל צריך להבין שברגע שנשים מתחילות ללמוד, הצעד לעבר הרבנות הוא בלתי נמנע, והשאלה היא מהי ההתמודדות הסוציולוגית והציבורית עם זה. יש היום שיג ושיח בניסיון למצוא כל מיני תארים. יש טוענות רבניות, יש יועצות נידה, יש מורות הלכה; אנחנו נמצא כל תואר אפשרי, רק כדי לא לקרוא לאישה בשמה – 'רבה'".

את הביקורת שלה מפנה פייגלסון בעיקר כלפי בני דורה; מהצעירים היא דווקא שואבת תקווה. "בחודש האחרון, כשביקרתי בישראל", היא מספרת, "היה משפט אחד ששמעתי שוב ושוב, והיה לי כל כך קשה לשמוע אותו: 'הקדמת את זמנך. עדיין לא מוכנים לך כאן בישראל. את פורצת דרך, וזה המחיר של פורצי דרך. הגעת לעולם מוקדם מדי'. אם הייתי מקבלת עשרה שקלים על כל פעם שהיו אומרים לי את זה, לא הייתי צריכה לעבוד כל חיי. זה מקומם אותי, מפני שהאמירה 'זה המחיר' היא מס שפתיים של אנשים שרוצים לישון טוב בלילה. הטרוניה שלי היא כלפי אנשים שמתחבאים מאחורי אמירות כאלו. כן, אני משלמת מחיר. כל בוקר שאני לא קמה בירושלים אני משלמת מחיר. התלמידים שלי שאלו אותי אם האמונה שלי הועמדה אי פעם בניסיון. אמרתי להם שכל בוקר שאני מתעוררת והשמים שלי הם לא השמים שלי בירושלים, אני עומדת בניסיון. אבל אז, כשאני מגיעה לבית המדרש ומתחילה ללמד, אני יודעת למה לא יכולתי לקום בירושלים. אז כן, כל יום האמונה שלי מועמדת בניסיון".

לפני 14 שנה כתבה פייגלסון מסמך ובו פירטה כיצד היא רוצה שהלוויה שלה תיראה. היא הפקידה עותקים שלו אצל שלושה אנשים קרובים. "אני רוצה שאנשים יבואו לבושים ללוויה שלי בלבן או בבגדי שבת", היא מתארת, "לא הייתי רוצה שיהיה בכי, מכיוון שאני לא רואה בלוויה מעמד עצוב, אלא חזרה הביתה אחרי חיים טובים ומבורכים. אני רוצה שם נוכחות של שמחת מצווה, לא כאב של אבדון. ניגונים במקום הספדים. את כל זה כתבתי לפני 14 שנה. כשהבאתי עותק אחד לאחת מהתלמידות שלי שתשמור אצלה, תלמידה שאני אוהבת במיוחד, היא אמרה משפט שלא אשכח כל חיי: 'אני אשמור את זה, אבל בתנאי שתתני לי גם צוואה לא רק איך לקבור אותך, אלא גם איך לחיות אחרי שאת אינך'".

הכתבה פורסמה במקור באתר בית אבי חי

לחזרה לערוץ בית אבי חי ב"הארץ"